השעון המסתובב. פרק 1.
שלום. שמי ליזי. חייתי בעיר קטנה. יש לי שיער בלונדיני אדמדם ועיניי תכלת בהירות. בשם טוני. יש לי שיער בלונדיני אדמדם ועיניי תכלת בהירות. ואני כאן כדי לספר לכם את הסיפור שלי.
הכול התחיל ביום לימודים רגיל לגמרי. קמתי קצת מאוחר וכמעט פספסתי בית ספר.
"אני מאחרת אני מאחרת" מהר טסתי מהחדר לקחתי את ארוחת העשר שלי ורצתי לכיוון בית הספר.
רצתי הכי מהר שאני יכולה. השומר של בית הספר מאוד רשע אליי ונועל אותי בחוץ אם אני מאחרת.
אז כל יום אני צריכה להתעורר מוקדם ולרוץ הכי מהר שאני יכולה. "סוף סוף הגעתי"
אמרתי לעצמי וראיתי את השערים של בית הספר. הם היו פתוחים אבל משהו הרגיש מאוד מוזר.
נכנסתי דרך השערים והסתכלתי סביב מחפשת אחר השומר הרשע. "הנ-" באתי לומר כשראיתי אותו.
אבל הוא לא זז. הוא היה כאילו קפוא. התקרבתי אליו וזה לא היה פסל. זה היה הוא. אבל הוא לא זז.
כאילו מישהו הפך אותו לפסל אנושי!. נכנסתי לבית הספר. ראיתי שכל שאר האנשים בבית הספר גם קפואים!
נכנסתי גם לכיתה אבל גם שמה כולם היו קפואים. זה היה מוזר. ומפחיד. יצאתי מבית הספר והסתכלתי על האנשים שבחוץ. גם הם היו קפואים. הכול היה קפוא. כאילו קרח בלתי נראה היה על כל העיר.
ופתאום מכל השקט שנהיה. שמעתי רעש. היה שם מישהו שהתחבא והביט בי מאחורי העץ.
הוא ואני היינו היחידים שזזנו. "ס-סליחה..?" התקרבתי אליו כדי לראות את פרצופו אבל הוא רק חייך ונעלם.
"מ-מה?…" פלטתי מהר כשראיתי כשהוא לא מאחוריי העץ. "הנבואה תתגשם והזמן יינצל." הוא אמר בחיוך
מהכיוון השני ומהר הסתובבתי. אבל ההרגשה של משהו זז כבר נעלמה. ולא היה שם אף אחד.
התעוררתי בחדרי. הכול היה חשוך סביב. נראה שהיה אמצע הלילה. "חלום…?" לחשתי לעצמי מבולבלת.
הנבואה…תתגשם…והזמן יינצל? המשפט הזה הידהד בראשי. נשכבתי לאחור וחזרתי לישון.
למחרת בבוקר היה יום שבת. ככה שלא היה בית ספר. התקלחתי התלבשתי והבטתי במראה שבחדרי.
"בטח סתם חלום" נאנחתי והברשתי את שיערי. אחריי רבע שעה יצאתי מהבית וטיילתי בעיר.
כולם זזו כרגיל. אך לפתע הרגשתי את האיש שוב. הוא הביט בי. אך לא הבטתי בו.
"מי אתה..מה אתה רוצה" לחשתי. שרק הוא ישמע. "שהנבואה תתגשם" הוא מלמל וחייך.
הסתובבתי במהירות אבל הוא נעלם לפני שהצלחתי לראות את פניו. "הנבואה…?"
כעבור כמה שעות שהסתובבתי בעיר משועממת. החלטתי ללכת לטייל ביער.
"זה…לא היה חלום" נאנחתי. לא הבנתי מה קורה. ומי האיש הזה. ומה אני קשורה לנבואה הזאת שלו..
אך לפני שידעתי. נכנסתי לצרות שאף אחד אחר לא יכול היה להיכנס אליהם.
הייתי ליד העצים ביער. כשפתאום. הוא הופיע שוב. אבל היו עוד ממנו. הם רק הביטו בי.
כשגבי אליהם. "כן..אתה צודק..אבל אתה בטוח שזאת היא?" הם מלמלו. כאילו אני לא שם.
הסתובבתי הכי מהר שיכולתי. וראיתי אותם. הם רק הביטו בי פעורי עיניים. ומופתעים.
"א-את..יכולה לראות אותנו?…ולשמוע אותנו?!" הוא אמר מופתע. שיערו היה חום.
עיניו היו אדומות. אבל הוא נראה כנער בגילי. "אמרתי לך" האיש שפגשתי מקודם חייך.
את החיוך השמח והילדותי הרגיל שלו. שיערו היה בצבע כחול יפהייפה. ועיניו היו סגולות עמוקות.
"היא יכולה לשמוע אותנו ולראות אותנו! היא האחת שהנבואה מדברת עליה!" הוא המשיך לחייך.
הבטתי בהם כועסת. הם בכלל לא התייחסו אליי. "מה זאת..הנבואה הזאת?…ולמה לי לא לראות אתכם?"
הייתי מלאת שאלות. ומבולבלת. מי האנשים האלה? ולמה הם נראים בסביבות גילי?.
הנערים רק הביטו בי למשך כמה דקות. ואז אמרו. "את באה איתנו!" ומהר משכו אותי. הכול פתאום.
נהיה שחור ומסתובב. והתעלפתי.
כשהתעוררתי הייתי בחדר יוקרתי. הספות היו מאוד יפות. והקירות היו בצבעים מדהימים.
"איפה…אני.." מלמלתי ועברתי לישיבה. קולטת שישנתי על הספה הגדולה. ראיתי את הנערים
יושבים בחצי השני של החדר ומדברים. אבל היו שם עוד כמה אנשים. ואפילו כמה מבוגרים.
"אה היא התעוררה!" הנער בעל השיער הכחול שראיתי מקודם הביט בי והמשיך לחייך את חיוכו הילדותי.
"מה אתם רוצים ממני. תחזירו אותי לבית שלי!" התחלתי להתעצבן. לחטוף אותי ככה? באמת!
"לצעריך זה בלתי אפשרי. את הולכת להישאר כאן" אמר אחד המבוגרים ברצינות.
"את המפתח שחיפשנו במשך מליוני שנים. לא ניתן לך לברוח עכשיו" הוא אמר ומבטו הביט בי כחיית מחמד.
"מפתח?" אמרתי והבטתי כאילו הם משוגעים. אני? הנערה שתמיד רק הרסה את הכול..מפתח?.
"את המפתח לזמן." אחד מהם אמר במבט קנאי. פניי היו קפואים. עיניי היו פעורות לרווחה.
והדבר היחיד שיצא לי מהפה זה צרחה. "מה?!!!!"
המשך יבוא….
תגובות (1)
תמשייכייייי! רעיון יפה :)))