וידויו של ערפד

"אמא, אנחנו צריכים.. לדבר," אמר סיימון. אילולא היה ערפד, לבו היה פועם כעת בחוזקה בחזהו. הוא ידע, מאז היום בו התעורר לחיים חדשים כערפד, שהרגע הזה יבוא והוא יאלץ לספר לאמא שלו שהוא ערפד. שהוא יצור מוזר ומשונה מהספרים וממשחקי התפקידים שבהם נהג לשחק פעם. כל פעם כאשר המחשבה הזו צצה בראשו, הוא נמלא דחף עז לגחך במרירות. הוא לא היה בטוח שאמו תקבל אותו אחרי הווידוי, הוא לא היה בטוח אם תקבל את זה בהבנה או תתחרפן לחלוטין. הוא דמיין אותה צורחת "הבן שלי ערפד מהסרטים?!" וחייך לעצמו. הוא ישב על הספה השחורה בסלון, ואמו, לאחר שסיימה לשטוף את הכלים בכיור המטבח, ניגשה והתיישבה על ידו. היא הביטה בו בעיניים החומות הכהות שירש ממנה. הבעתה הייתה ספק חשדנית ספק מופתעת.
"כן, סיי?" היא קראה לו כך לפעמים, כשהייתה במצב רוח טוב, או חסר-סבלנות.
"אני.." הוא כמעט נשם, עד שנזכר שאין בכך כל טעם. הוא בלע את רוקו, והמילים פרצו בקושי מגרונו. "אמא.. אני ערפד,"
האם הביטה בו תחילה בבלבול, ואז פרצה בצחוק. "ערפד? באמת, סיימון, רצית לספר לי את השטות הזו? מאיפה צצה לך המחשבה האידיוטית הזאת?"
סיימון לא התרגז, או הופתע מהתגובה שלה, כי כנראה גם הוא היה מגיב כך בהתחלה אם מישהו היה בא אליו ואומר: "תקשיב, אחי, אני ערפד אמיתי."
"אמא, אני- אני לא צוחק. אני באמת ערפד. כבר כמה שבועות, האמת," הוא לחש בקול רדוד שדעך בהברה האחרונה.
"סיימון, תפסיק לשחק איתי משחקים, יש לי דבר חשובים יותר לעשות." אמרה ברוגז קל, והתרוממה. רגע לפני שהסיטה את ראשה ממנו, הוא השתמש בקלף האחרון. הניבים הארוכים נשלפו במהירות, אך לא יותר מהר מהצרחה שבקעה מפיה של גברת לואיס. עיניה נפערו לרווחה והבעת פניה הביעה אימה צרופה. קולה היה חד כתער ומחריש אוזניים, והיא מעדה אחורנית וכמעט נפלה על הרצפה הקשה. סיימון קם על רגליו בבהלה והושיט את ידיו כדי לעזור לה להתייצב, אבל היא פלטה מילת גנאי שסיימון לא האמין שאמרה לו והתרחקה ממנו בצעדים מבולבלים.
"תתרחק ממני! יצור! פסיכי! תצא לי מהבית, חתיכת רפש גועלי!" היא צרחה בהיסטריה.
סיימון, יותר משזעם עליה ריחם עליה, שהיא נאלצת להיקלע לסיטואציה שגדולה ממנה פי כמה.
"אמא.. תאמיני לי שהכול בסדר, אני שותה רק דם של בעלי חיים מה-" מיד קלט שאמר משהו לא-כשורה, וצרחותיה של אמו עלו בכמה אוקטבות.
"אמא, תפסיקי לצרוח, בבקשה! תירגעי לרגע!" הוא קרא בבהילות, אף ששמץ של תוקפנות התגנב לקולו.
"לא, לא, לא! לא יכול להיות! לא יכול להיות!" היא פרצה במבול של דמעות, וסיימון רצה לבוא ולתת לה חיבוק מנחם, להסביר לה שזה לא מה שהיא חושבת, אבל כשקרב אליה בצעד בודד, הרימה קנקן מים שהיא מונח על שולחן הסלון הקטן והשליכה אותו עליו. הזכוכית התנפצה לרסיסים חדים על חזהו של סיימון, ושברי הזכוכית קרעו את בד חולצתו ושרטו בבשרו. דם ניגר מפצעיו, והמים מהקנקן התערבבו עם הדם שנזל במורד בטנו. הוא היה משותק לכמה רגעים, לאו דווקא מהכאב הדק שזרם כחשמל בעמוד השדרה שלו, ונמוג במהרה כשהפצעים התאחו והגלידו במהירות וכעת נותרו רק כתמי הדם, אלא מהעובדה שאמא שלו עשתה את זה.
הוא ניער את ראשו, ולחש: "אמא, זה עדיין אני. זה עדיין סיימון, הבן שלך,"
"לא, אתה לא הבן שלי! מעולם לא הייתי מביאה לעולם מ-מפלצת.." את המילה האחרונה הגתה כמעט בלחש, וסיימון פשוט בהה בה, המום ובעיקר נבגד. "הסתלק, יצור מזוהם שכמוך!" היא צרחה, ובין לבין התייפחה חרישית, משתדלת למחות את הדמעות מעיניה.
סיימון ידע שאין עוד טעם להתווכח, לנסות להבהיר מה באמת קורה. הוא ידע שבזה הרגע איבד את המשפחה שלו, או לפחות חלק ממנה. תמונות של קליירי, אלק, איזבל, מאיה, לוק, ג'וסלין ואפילו ג'ייס רצדו במוחו, ואז תמונות מרוסקות של בני משפחתו המצומצמת.
הוא העיף באמו מבט אחד אחרון, מלא בכאב, על אף שהיא הביטה ברצפה במבט מרוחק, ויצא מהדלת העשויה עץ מהגוני אל הרחוב הדומם והאפרורי.