זאבים – עונה 2 פרק 2

אז הסדרה חוזרת באופן רשמי.
ואני מבטיח להעלות גם אם לא בא לי.
—-
– הרעיון [הגרוע] של ברייאן –
״לא.״ אמרתי.
״בחייך, אליסון!״ התעקש ברייאן ועשה לי עיניים-חמודות.
״למה אנחנו צריכים ללכת ללמוד בכלל? זה לא כאילו אנחנו אנושיים.״ נהמתי.
״חצי אנושיים.״ הוא אמר בגאווה.
״אנחנו. לא. הולכים. ללמוד.״ אמרתי.
״למה לא?״
״כי יש לנו מלחמה בגבירת אדמה חולנית!״
״אנחנו צריכים משהוא שיסיח את דעתם. משהוא שיעשה להם טוב. וזה המקום המושלם!״
״אני לא הולכת לתת לאיזו מורה לקרוא לי מיס אלברט, או לעשות לי נכשל על המבחן. תשכח מזה.״ נהמתי ודחפתי אותו קלות. וזה מיהר לעמוד ולהמשיך לרדוף אחריי ברחבי הדשא.
בכל צעק הוצאתי אנחת רוגז כבדה.
״נעשה עיסקה.״ נעצרתי למשמע המילה האחרונה.
״אם נלך ללמוד, אני מבטיח לספר לך קצת על עברך. ואם זה יצליח חלקים גדולים יותר.״ הוא חייך חיוך מעצבן.
״אתה סוחט אותי?״ שאלתי, מעוצבנת.
שערו הזהוב התהדר ברוח הקרירה.
לאחרונה, בכל פעם שהרגשתי רוח, ׳הנחתי׳ עליה מילה שהטרידה אותי ודמיינתי שהיא לוקחת איתה את הכובד. זה לא עזר פיזית, אבל ריגשית מאוד.
אבל עכשיו, רציתי שתעמיס את בראיין עליה ותקח אותו הרחק-הרחק מכאן.
היצור המעצבן והדבילי הזה, מוחק לי את הזכרונות, ואז סוחט אותי! חוצפה! אם אני אהיה לורדית יום אחד, אקרקע אותו לשארית חייו האומללים. ואמחק לו את הזכרונות ואז אגיד לו שהוא זאב שמחופש לבן אנוש. תוכנית גרועה, אני יודעת…
הוא החזיק בכתפיי בחוזקה. ועיניו שאלו אותי שאלה.
״אליסון.״ הוא דחק בי.
״טוב! בסדר!״ נהמתי, ״חסר לך שלא אקבל מידע טוב.״ ודחפתי אותו.
הוא מעצבן, משכנע, ויותר מכל, חבר טוב. אבל אידיוט.
***
חזרתי למערה ההיא.
שם פגשתי את לופה, למה שלא אפגוש אותה שוב?
הכניסה למערה הייתה מוסתרת בשיחים וקוצים.
איך היה ניתן להיכנס אליה, דרך פתח קטן שרק זאב או כלב יצליחו להכנס דרכו.
אני מניחה שהמערה הייתה שייכת לזאבים.
לאחר שנכנסתי, פתחתי את המצית הכאן עם ציורי הפילים שעליו. כן רבותיי, אין לי ציור של זאב על המצית. העובדה שאני זאבה לא אומרת שאני מעריצה זאבים בצורה מטורפת. חוץ מזה, פילים גם מגניבים.
המערה הייתה כמו שזכרתי אותו, היא נראתה… טוב, כמו מערה עם שורת צוקים מחוברים בחזית הקיר שלה.
היא הייתה בגודל של בית, קרירה וצחיחה.
הלהבה הקטנה ריקדה לה ריקוד.
עליתי על הצוקים הקטנים. הם היו גבוהים כאדם ממוצע.
הקירות בהקו, ועיוותו את צורת השתקפותי כשהבטתי בהם מידי פעם.
ידעתי שבראיין לא מספר לי הכל, כאן לראשונה הכרנו. נזכרתי במילים שאמר לאביו לגיביי.
׳אני חלמתי את החלום, אבא׳ נזכרתי בקולו.
איזה חלום? מעולם לא שאלתי אותו לגבי הדברים שסיפר לי כי פחדתי, פחדתי שלא אהיה מרוצה מהאמת.
נשארתי איתו במלון כי לא היה לי לאן ללכת, והוא היה מקור התשובות שלי.
נשארתי איתו כי לא היו לי ברירות.
תהיתי אם אד מסתדר עם הלהקה הזרה. בראיין לא רצה שאלך, ולא ידעתי למה.
שאלתי אותו, אבל הוא המשיך להתחמק.
נגעתי בקיר האבן. וחזיון הופיע מולי. שני תינוקות, נסחפים בזרם רגוע של נהר. זאבה שחורה מושיעה אותם מן הנהר, ולוקחת את התינוקות ומניקה אותם.
החיזיון נקתע והועפתי בדחיפה אחורה, ומעדתי.
״רומוס ורומולס,״ מלמתי ושערי הבלונדיני נדבק למצחי.
״לופה הצילה אותנו.״ שמעתי קול בוגר מדבר אליי.
״כן, אבל היא לא הצליחה להגן עלינו מפני אחד השני, מה?״ צחקק קול אחר.
״אתם!״ קראתי בפליאה. ״איפה אתם?״
שני גברים בשריון רומי יצאו אליי, שניהם מזוקנים. אבל חסרי צבע. כמו רוחות רפאים.
״אמנו עסוקה אליסון.״ צחקק השמאלי, ושריונו קרקש.
״אז למה אתם כאן?״ נהמתי. ״ולמה אתם לא זאבים?״
״כי אנחנו לא עוד בממלכה שלה. ראית אותנו בתור זאבים כי היינו בממלכה שלה.״ חייך השני.
״אה…״ אמרתי. ״ומי מכם הוא רומוס? או רמולוס?״
״ אני הוא רומולס, ואנחנו כאן כי את כאן.״
״אני זקוקה לתשובות.״ אמרתי. ״גאיה היא זאת שמתקיפה, את זה אנחנו כבר יודעים. אבל אנחנו זקוקים למידע על האויבים.״
״מפלצות השאול. מאוד קל למצוא אותם בגלגל.״ אמר רומוס.
״גלגל?״ שאלתי. ״גוגל אולי?״
״כן. אתם, בני האדם ה׳מודרניים׳ ממציאים שמות מוזרים, אבל כן.״ חייך בטוב לב רומולס.
״כמה מהם יש? ומה הסיכויים שלנו נגדם? כמה זמן נותר?״
״הרבה מאוד. כמעט ואפסיים בלי הלורדים. והשליח שלנו כבר אמר לך.״ אמר רומולס.
״אז אנחנו צריכים עזרה מהלורדים?״
רומוס חייך לאות אישור.
״איפה אני מוצאת אותם?״ שאלתי.
״הם כאן.״ אמר רומוס ופרס את ידיו השריריות.
ולרגע אחד נראה שאין ספור זאבים נצבו מולי. הבאתי סביבי. זאבים בכל צבע או כתם ניצבו איתנים מולי.
רומוס ורומולס כבר לא היו מולי.
מיקדתי את מחשבותיי לעבר הזאבים. ״אני זקוקה לעזרתכם.״ אמרתי.
׳בתי,׳ ניצב מולי זאב אפור. ׳העזרה שלנו במלחמות עולה מחיר. והמחיר הזה יקר מפז.׳ הוא הביט בי בעיינים חומות מלאות חמלה.
הוא היה אבי, הזאב שניצב מולי. הוא היה הזאב שנטש אותי, ועכשיו הוא מבקש להקריב משהוא חשוב.
לא פחדתי כבר, כעסתי.
׳לא סיכנתי מספיק?׳ רציתי לצרוח אליהם, ׳לא הקרבתי מספיק?׳
ההגיון אמר לברוח. אבל ידעתי ששום דבר בחיי לא הגיוני.
״אני מוכנה.״