זאב בודד – פרק 1

״בוגד! כיצד יכולת… היא… זאת אשמתך! רוצח… תס-… תסתלק מכאן, לפני שאספיק לשפוך ממך עוד דם.״ הזאב הביט בי במבט עצוב-כועס, ידעתי שאם לא ארוץ עכשיו, לא אוכל לרוץ שוב.
זנבי, שכעט עמד, החל להנמיך את גובהו,
״אני… אני מצטער. אני לא חשבתי… אני…״ שמעתי את עצמי חוזר על אותן מילים מליל הטרור.
הזאב הלבן רץ לעברי, ניבים לבנים ונותנים נחשפו לעברי, אוזניו השתטחו, והגרוע מכל, עיניו שדרו כעס שגופו לא יכל להראות.
הוא התקרב במהירות, מזנק מעל הגופה הדוממת, ומכוון הישר לצווארי, שגם הוא לא נע.
עיניי נפקחו במהירות, ההתנשפויות המהירות רק הקלו עליי. ידעתי שאני חי.
אחזתי בשיער ראשי השחור שנפל, וכמו סוודר כיסה את הזיעה שבזמן האחרון הספקתי להכיר וכבר היטב.
קללתי בשקט, בעודי מעיף עוד פחית ריקה אל עבר הרחוב.
חלק מהעוברים הביטו לעברי ופצחו בהליכה מהירה, כאילו אני רוצח מסוכן שעורב להם בסמטה הזאת.
נאנחתי.
הסיוט הזה, העבר, הוא רודף אותי.
ניקיתי את מעיל החורף שהצלחתי בדרך פלא לגנוב. חייכתי בהערכה עצמית, בזמנו תכננתי יומיים שלמים לגנוב אותו, והסיכון השתלם.
קמתי מתוך ערמת הקרטונים היבשה, בעודי מתרומם יכולתי להרגיש בשינוי המראה שלי.
השיער של גופי התפשט במהירות, אוזניי גלשו לקדמת ראשי, אפי התארך, וכפות רגליי מיד הפכו לרגליו של זאב.
נערתי את הפרווה האדומה שכיסתה את גופי, חושיי התחדדו פי מאה, ומיד יכולתי להריח ריחות שלא היו שם כשהייתי בצורתו האנושית.
החלתי לפרוץ בדילוג שמח למידי, עובר על אותה קבוצת תיירים, אנשי מכירות שנגשו אל אנשים זרים ועל אותם עצים וציפורים שהיו שם גם אתמול.
זה נראה כאילו הזמן חוזר על עצמו שוב ושוב כל יום מחדש.
נעצרתי, הריח הבא לא היה מנחם במיוחד.
חבורת נערים ונערות חצו את הכביש, בעוד נהגי מכוניות עצבניים ממשיכים לצפצף במחאה.
הייתי מתלונן על הרעשים אילו לא היו מחשיבים אותי כמשוגע.
נראה שהם הבחינו בי, כחמישה פרצופים שמחים פינו מקום לפרצופי זלזול, כעס ובלבול.
נהימת אזהרה נפלטה מעומקי גרוני, הלהקה המשיכה בדרכה, יכולתי לראות את גופם מהבהב והופך לגופו של כלב גדול, אבל לא נראה שבני האנוש מבחינים בזה.
זו לא הייתה הטריטוריה שלהם, נהדר.
קפצתי למגע יד קטנה על ראשי.
אמא והילד שלה חייכו לעברי, והילדון, בן העשר כנראה, ליטף את ראשי.
נערתי את ידו מעליי, תמיד שנאתי מגע בני אדם, פעם הם אפילו ניסו למכור אותי.
המשכתי לדלג בין כל האנשים, חלקם לבשו חליפות, אחרים בגדים ממוצעים, ופה ושם היה ניתן לראות קבצנים בבגדים מסריחים.
ידעתי שבלילה הצרות יתחילו.
—
בעודי עוקף זרם אנשים יכולתי לשמועה נביחות אזהרה, שאת המקור שלהם ממש לא כדאי לי להכיר.
פניתי פניה חדה, והפלתי בדרכי פח אשפה.
בסתר לבי התחננתי שאצא מכאן בחיים.
חציתי את הכביש בסערה, בעוד מכוניות סוטות מהכביש וגורמות לתאונות, הזדחלתי מתחת לקרע ברשת הברזל שעטפה את מגרש הגרוטאות. נכנסתי לתוך מושב עור של ג׳יפ הרוס והצבע האפור שלא החל להתקלף ממנו.
נשכבתי על בטני והקשבתי בדממה למתרחש.
שמעתי קללות וצעקות ויללות הצפצפות של המכוניות מהכביש.
הנביחות פסקו.
קול ׳קראק!׳ נשמע מאחוריי.
זינקתי מתוך המושב, מביט על זאב אפור ובדיוק כוון על ראשי סוגר על לסתו.
נהמתי, ידעתי שמולו אין לי סיכוי.
הוא היה גדול ממני בהרבה, והיה ברור שיש לו נסיון בקרבות על פי הצלקות שכיסו את גופו, אפילו אוזנו הימנית הייתה חתוכה בכמה סנטימטרים.
גופו סמר, ובלי כוונה זנבי התגלגל בין רגליי.
יכולתי להישבע ששמעתי צחקוק מרושע.
כאב עז מכיוון הרגל השמאלית האחורית פגע במוחי.
מאחוריי, זאב חום-אפרפר נשך את רגלי.
מתוך אינסטינקט סגרתי על צווארו, ודם בצבע ארגמן נטף מפי.
הזאב האפור עמד דומם.
ידעתי שזה הרגע שלי לברוח, וזה בדיוק מה שעשיתי, ברחתי.
זינקתי על גג מכונית, ואז בתנופה קפצתי מעל רשת הברזל, נכנס לתוך הרחובות הסוערים והרועשים של ניו יורק, הארץ שכנראה אמצא בה את מותי.
—
פקחתי עיניים לצלילי מכונית.
אוי לי, חשבתי.
פקחתי את עיניי, הייתי בתוך מיני-ואן ריק, עם קולר מסביב לצוואר שלי, עם רצועה ירוקה שהייתה קשורה לידית של הדלתות היו סגורות.
היו שני דברים שמאוד הלחיצו אותי.
הראשון היה שבמיני-ואן היה ריח של כלבים מתים.
השני הוא שלא הצלחתי להשתנות בחזרה לבן אדם.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנפסתי על ידי ציידים, אבל זה לא הפך את המצב ליותר מרגיע.
ידעתי שאין טעם לנסות לקרוע את הרצועה, או לנסות להוריד מעליי את הקולר עצמו.
כל מה שאני צריך לעשות זה לברוח, עם קצת מזל, ולמצוא בן אדם שיסכים לשחרר אותי.
״הוא בטח ער כבר.״ שמעתי קול מבוגר מדבר מחוץ למיני-ואן.
״עוד כלב?״ שאל קול צעיר יותר.
״כן…״ ענה הקול הבוגר.
לא קלטתי עד כמה חשוך היה המיני-ואן עד שפתחו את הדלתות.
התעוורתי לכמה שניות מפריצת האור אל האוטו.
ברגע שיכולתי לראות מה קורה, ראיתי את הצייד, גבר בן שלושים לכל היותר, שוכב על הרצפה מדמם.
הזאב האפור נעמד על הגופה, נוהם לעברי בקול, ורץ לעבר… חנות חיות עם כלב דלמטי מחייך?
הדלמטי קצת עודד אותי, אבל עדיין הייתי קשור.
קבוצת זאבים יצאה מתוך חנות החיות כאשר פעמון צלצל ׳דינג!׳ חירשי. כחמישה זאבים, כולל הזאב האפור, רצו אל מחוץ טווח הראיה שלי, מותירים בבוץ את סימני כפות רגליהם.
מאחוריהם, זאב קטן יותר עקב.
הוא נעצר והתיז מעט בוץ.
צבעו היה לבן, שנראה מעורבב בכתום בהיר, יחד עם עיניים כחולות כהות, עם כתם המדמה כוכב שחור על אחת מרגליו. בזינוק הוא ניגש לעברי, משחרר אותי מן הרצועה שכבלה אותי, יחד עם אזהרה.
״אם אני הייתי אתה, הייתי בורחת.״ קולה של בת נשמע, והזאבה רצה הרחק מהמיני-ואן.