זאב מצוי

זאב מצוי – נקודת מבטו של ג'יימי.

"אל תלך" היא אמרה, מחזיקה בידי ומושכת אותי אליה.

"אני חייב" אמרתי לה, מקרב את ראשי לשלה כדי לנשק אותה. שפתיה היו כל כך רכות. יכולתי להרגיש בנשיקה כמה היא לא רוצה שאעזוב. עטפתי את ידיי מסביב למותנה והיא את ידיה מסביב לצווארי. קירבתי אותה אליי עוד יותר עד שלא היה בינינו מרווח.

"אל תעזוב אותי" היא אמרה, עוצרת את הנשיקה. הסתכלתי בעינייה החומות ונָשקתי קלות על שפתיה.

"אני אחזור מחר, עוד פחות מתשע שעות שוב תראי אותי" אמרתי לה, מנסה להרגיעה.

עמדנו בכניסה לבית שלה, מנסים להגיד לילה טוב אחד לשני, אך ללא הצלחה. השעה כבר אחת עשרה בלילה, ואם לא אגיע ברבע שעה הקרובה לבית, הלך עליי. אבל אני לא יכול להיפרד ממנה, מקיירה שלי. אני לא מאמין שהתאהבתי ככה, ועוד בבת של הבוס של אבא שלי. אם ההורים שלנו יגלו זאת, הם בטח יאסרו עלינו להיפגש, ואסור שזה יקרה.

"אולי תישאר לישון אצלי הלילה?" קיירה שאלה והסתכלה עליי בעיניים. היא יודעת שזו החולשה שלי, שמבקשים ממני משהו ומסתכלים עליי בעיניים. אני כל כך רוצה להיות איתה עשרים וארבע שעות ביממה, לנצח. אבל קיימים עוד אנשים בעולם חוץ ממני וממנה.

נישקתי אותה בחוזקה, מראה לה כמה אני רוצה את זה. עצמתי את עיניי ונתתי לנשיקה להפוך לעדינה יותר. אחרי כמה שניות פתחתי את עיניי וניתקתי את הנשיקה.

"אני לא יכול" אמרתי. חיבקתי אותה חזק ואז עזבתי. "לילה טוב קיירה"

"לילה טוב ג'יימי" היא אמרה בלחש.

הלכתי מכניסת הבית שלה, מסתכל מספר פעמים לאחור רק כדאי לראות אותה עדיין שם. היום אחי חוזר, בגלל זה אני חייב להיות בבית. אם הוא לא היה בא, להורים שלי בכלל לא היה אכפת איפה אני אישן. לפעמים אני מתחנן, בלב כמובן, שהם יאסרו עליי ללכת לאנשהו. אבל לא… הם ההורים "הכיפיים" שמרשים לילד שלהם ללכת לאן שהוא רוצה ולחזור מתי שהוא רוצה.

הבית שלי לא רחוק מהבית של קיירה, בין חמש לעשר דקות הליכה. מה שמקל עליי במצבים כאלה. לא שיש כל כך הרבה מצבים כאלה. הבית שלי גם לא כל כך רחוק משום חבר שאני הולך אליו. ככה זה כשגרים במקום קטן כמו לה פוש. גרים ליד כולם, מכירים את כולם, כל אחד מתערב בחיים של השני. בקיצור – יש חסרונות ויש היתרונות בלגור במקום קטן.

האורות בחלק מהבתים, שעברתי לידם, היו כבויים. כולה אחת עשרה ומשהו בלילה, מי הולך לישון בשעה כזו?? אנשים שקמים מוקדם לעבודה. טוב, זה הגיוני. וגם ילדים קטנים שיש להם בית ספר מחר. טוב, גם זה הגיוני. אבל בזה שהם הולכים לישון מוקדם, הם מפספסים את כל היום! את כל הלילה במקרה הזה!

הרגשתי את הרוח הקרה והחזקה נושבת. משום מה לא היה לי קר. למעשה, היה לי ממש נעים באותו רגע, וקיוויתי שיהיה יותר קר. אני בטוח, שאם קיירה הייתה איתי עכשיו, היא הייתה מתלוננת על כמה שקר לה או על כמה שחם לה כשאני מחבק אותה. גיחכתי לעצמי על המחשבה הזו.

אחרי שבע דקות של הליכה איטית, הגעתי לבית קטן מעץ, לא כל כך קטן… אבל לפי דעתי הוא קטן. לבית יש רק קומה אחת וחצר ענקית שקרובה לעצים, שלושה חדרי שינה קטנים, סלון בינוני ומטבח קטן – מי קאסה. שש עשרה שנה אני כבר חי בבית הזה, ההורים שלי אפילו יותר. אני לא מבין מה הבעיה לעבור בית, אבל כנראה שלהורים שלי יש בעיה עם זה.

שמעתי דיבורים וצחקוקים שבאים מתוך הבית, ואפילו לא הייתי קרוב עדיין לדלת. בזמן האחרון השמיעה שלי התחדדה. כשהגעתי לדלת, כבר יכולתי לדעת מאיזה חלק מהבית הקולות באים – מהמטבח. פתחתי את הדלת הישנה, נכנסתי לבית וסגרתי אותה בעדינות. עדיין לא הגעתי למטבח ואחי כבר יצא ממנו לקראתי.

"ג'יימי!" אחי קרא לי בשמחה.

"טום…" אמרתי בשמחה מזויפת. טום בא אלי וחיבק אותי, לא חיבקתי אותו בחזרה.

לטום יש שיער חום, כמו לאמא שלי. הוא גבוה, רזה ואפשר להגיד שיש לו קצת שרירים. העיניים שלו בצבע ירוק וצבע העור שלו כהה יותר משלי. אבל חוץ מזה, יש לנו את אותו צבע עיניים ומבנה גוף.

זה לא שאני לא אוהב אותו, או לא שמח שהוא פה. אני פשוט מאוכזב שלקח לו שנה לבוא ולבקר אותנו… אותי… זה שהוא גר עכשיו בעיר אחרת עם חברה שלו, לא אומר שהוא לא יכול לפחות פעם בשבוע או בחודש לבקר אותנו. הפרש הגילאים בינינו הוא כולה שלוש שנים, היינו כמו חברים טובים, כמעט בלתי נפרדים, עד שהוא עבר למקום אחר.

"קרה משהו?" טום שאל בדאגה.

כן קרה משהו חתיכת אידיוט, למה נטשת אותי לשנה?! "לא קרה כלום" עניתי וחייכתי חיוך מזויף.

"מעולה!" הוא אמר, שם את ידו מסביב לכתפי ומשך אותי למטבח. הוא מתנהג כאילו הוא לא עזב וזה מעצבן אותי ברמות.

"אני חושבת שנהיית יותר גבוה ממני!, מה הגובה שלך? מטר שמונים? מטר שמונים וחמש? הוא שאל.

"שבוע שעבר הייתי מטר שבעים" אמרתי והוא הסתכל עליי בפליאה.

"ג'יימי, חיכינו רק לך כדי לחתוך את העוגה!" אמא שלי אמרה כשאר נכנסו למטבח. אמא שלי נמוכה יחסית אליי ואל טום. השיער הטבעי שלה בצבע חום, אבל אחרי שהיא צבע אותו, הוא התבהר לה. היא לא שמנה ולא רזה, ממוצעת אפשר להגיד לבת ארבעים.

כשראיתי את העוגה, ריר התחיל לצאת לי מהפה. הייתי כל כך רעב שיכולתי לאכול את כל העוגה בפעם אחת. הרחתי את ריח השוקולד הממכר, את הווניל שציפה את אותה. הבטן שלי קרקרה לי בצורה מטורפת. לא שמתי לב שאני רעב עד עכשיו.

"מישהו פה רעב" טום אמר וצחק, אבא ואמא צחקו אחריו. נהמתי בשקט. רק שנייה, נהמתי?? מה אני כלב לעזאזל?? ממתי אני נוהם?!

כולם הסתכלו עליי לכמה שניות עד שאמא שלי הציעה לחתוך את העוגה.

"בשביל מה העוגה?" שאלתי לפני שהכנסתי חתיכת עוגה ענקית לפה שלי.

"טום, למה לא תספר לו?" אבא שלי שאל והתיישב בכיסא לידי.

הכנסתי עוד חתיכת עוגה לפה שלי, מחכה שטום יענה על השאלה. אמא ואבא שלי חייכו כמו מטורפים, כאילו הוא סיפר להם שהוא הולך להתחתן ושהם יהיו סבתא וסבא עוד מעט. מה שבחיים לא יקרה לטום בעשר שנים הקרובות.

"אני הולך להתחתן!" טום צעק. כמעט נחנקתי במקום.

ראיתי את אמא שלי בוכה משמחה ומחבקת את טום. מה לעזאזל???? הוא לא יכול להתחתן! לא עכשיו! ובמיוחד לא לכלבה הזו שירלי!

"אין מצב!" אמרתי בכעס, לא מבין בכלל למה אני כועס. כאילו אני לא רוצה שהוא יתחתן איתה, ועוד בגיל תשע עשרה. טום יודע שגם אם אני לא אוהב את ההחלטות שלו, אני אקבל אותן בשקט, מה שלא קורה עכשיו. "אתה לא הולך להתחתן עם הכלבה הזו!" אמרתי, אפשר להגיד שכמעט צעקתי בכעס.

"ג'יימי! איך אתה מדבר?!" אמא שלי אמרה, מנסה להראות איזו אמא טובה היא. העיקר היא מרשה לי לדבר ככה כשטום לא נמצא…

"אתה לא הולך להתחתן איתה" אמרתי לטום, מסתכל עליו בעיניים.

"מי אתה שתגיד לי עם מי להתחתן??" טום שאל בכעס.

התחלתי לרעוד, לא יודע ממה. בטח לא מקור כי חם לי בטרוף. הרגשתי כאילו אני יכול להתפוצץ מכעס כל שנייה. איך הוא מעז לבוא לפה, אחרי שנה, ולהגיד שהוא הולך להתחתן עם האישה הכי מטורפת בעולם??? ואיך הוא מפיל עליי את הפצצה הזו בלילה הראשון שהוא פה?! חשבתי שהוא אוהב אותי, שהוא יכול להתחשב במה שאני אומר לו. אני אח שלו ויודע מה טוב בשבילו.

"מי אתה שתבוא אחרי שנה לפה רק כדי להגיד שאתה הולך להתחתן??" צעקתי, "איך יכולת לעזוב הכל, לעזוב אותי וללכת אחריה כמו כלב?. אני אח שלך למען השם!" באותו רגע נתתי אגרוף לקיר שנמצא לידי.

הסתכלתי על קיר, אני לא מאמין ששברתי אותו. הסתכלתי על היד שלי, זה נראה היה כאילו לא נתתי בכלל אגרוף למשהו קשה כמו קיר, גם לא הרגשתי את הכאב. מה בדיוק קורה לי? לא הפסקתי לרעוד מאז אותו רגע שטום אמר לי שהוא מתחתן. כל כך חם לי, כאילו אני נמצא בתוך גיהינום.

"ג'יימי! ג'יימי!" שמעתי מישהו קורא לי, יכול להיות שזה טום, אבא שלי או בכלל אמא שלי. לא יכולתי לזהות את הקול. בקושי שמעתי אותם מדברים. ראיתי את הכל בהילוך איטי. העור שלי שרף כאילו מותחים לי אותו, הדבר הזה כואב כמו גיהינום או כמו שמישהו בא ונותן לך בעיטה לביצים!

"אל תתקרבו אליי!" צעקתי ויצאתי מהבית בריצה.

עשיתי את דרכי לחצר האחורית עם כאבים מטורפים שעוברים בכל גופי. מה קורה לי? למה כל כך כואב לי?? מה עשיתי שזה מגיע לי?? כולה אמרתי שאני לא מרוצה מהבחירה שאח שלי עשה!!

הגעתי לפתח היער ונפלתי על בירכיי. העצמות שלי כאבו כאילו שברו אותם, העור שלי שרף. הרגשתי שחיי פשוט חולפים לי מול עיניי. עם הכאב הזה אני יכול למות בעשר דקות הקרובות, אבל אני לא רוצה שהכאב הזה יימשך פאקינג עשר דקות! אני רוצה שהוא ייפסק פאקינג עכשיו!!! אני רוצה לחיות חיים ארוכים בלי כאב, עם קיירה לצידי, לסיים לימודים, למצוא עבודה, להתחתן, להוליד ילדים, לראות את הנכדים שלי גדלים. אני רוצה לחיות, אני לא רוצה למות עכשיו!

שמעתי רעש של קריעת בגדים והרגשתי כאב חד בכל הגוף. לפתע הכאב נעלם. לא הרגשתי שריפה, כאילו שהעצמות שלי שבורות, פשוט כלום. תודה לאל שזה נגמר! רגע, אם אני לא מרגיש יותר כאב… סימן שאני כבר מת?. פקחתי את עיניי וראיתי כפות רגליים של כלב, זאב מה שזה לא יהיה. ניסיתי להתרחק מהם, אבל הם עקבו אחריי. ניסיתי לדבר, אבל במקום זה שמעתי יללה. מה לעזאזל זה?

יכולתי לשמוע את הרוח. מי לעזאזל יכול לשמוע את הרוח?? שמעתי גם את רעש המכוניות בכביש. מה שמוזר זה שבכלל לא עוברים פה מכוניות, אז מאיפה מגיע הרעש הזה?. אבל מה שהכי תפס את תשומת ליבי היה הדיבורים שבאו מהבית שלי. אני באמת שלא מבין איך אני יכול לשמוע את כל הדברים האלה פתאום.

מה שיותר מטריד אותי עכשיו זה למה יש לי כפות רגליים של כלב או זאב?? מה פאקינג אני?????

אתה איש זאב קול בראש שלי אמר, יותר נכון משנה צורה, שיכול להשתנות רק לזאב.

ידעתי שאני מת. לא סתם אני שומע בראש שלי קולות אם לא הייתי מת.

הקול בראש שלי צחק, אשכרה צחק. אתה לא מת ילד, אתה פשוט איש זאב

לא אני לא אמרתי בביטון. זה לאאאא יכול להיות שאני פאקינג איש זאב.

תסתכל סביבך, תביט בכפות רגלייך, תדבר בקול. הקול אמר. מה אתה רואה? כפות רגליים של זאב? מה אתה שומע? יללות? עכשיו תגיד לי אם אתה לא זאב.

מי לעזאזל אתה? שאלתי בעצבנות.

למה אף אחד לא יכול לקבל את זה קצת יותר באופטימיות? רק קללות ולהתנהג בצורה לא יפה הוא מילמל לעצמו.

איך אתה מצפה שאגיב? 'אני איש זאב! הללויה!!'? שאלתי בכעס.

אני אשמח אם מישהו היה מגיב ככה! הוא אמר, דרך אגב, קוראים לי קוויל.

קוויל… למה השם הזה מוכר לי? זה לא שיש מליון אנשים שקוראים להם קוויל במקום הזה. אני חושב שהוא לומד בבית הספר שלי.

אולי אם תגיד לי איך קוראים לך, אז נוכל לענות על השאלה מאיפה אתה מכיר אותי קוויל אמר.

ג'יימי עניתי. ג'יימי שון, בן שש עשרה, כיתה י', אמא מישל, אבא מייקל, אח טום, חשבתי כשאמרתי את השם שלי.

תודה על המידע. אתה גם רוצה להגיד לי איפה אתה גר או כמה קיבלת במתמטיקה? קוויל שאל בציניות.

חה חה חה, מצחיק מאוד!!! ככה זה יהיה תמיד? שאלתי. אני לא רוצה שישמעו את מה שאני חושב!

הרבה דברים רוצים בחיים, לא תמיד מקבלים אותם קוויל אמר, וכן, ככה זה יהיה תמיד. זה אחד הדברים המבאסים בלהיות זאב.

אני לא פאקינג זאב. אני לא פאקינג זאב. אני לא פאקינג זאב. אני. לא. פאקינג. זאב.

עוד אחד? קול אחר שאל, זה כבר השלישי שלנו השבוע!

אוקי, עכשיו אני בטוח שאני מת. זה לא ייתכן שאני שומע קולות בראש שלי, שומע יותר טוב, מיילל במקום לדבר… אני מת.

את זה עוד לא שמענו. יש כאלה שאומרים שהם השתגעו, שזה לא אמיתי, שזה חלום. אבל עוד לא שמעתי מישהו שחושב שהוא מת הקול הלא מוכר אמר.

תפסיק להציק לו אמברי קוויל אמר. נעים להכיר אמברי… חתיכת שם.

יש לי את השם הכי יפה בעולם, אני יודע, אתה לא צריך להגיד אמברי אמר.

אתה רציני? שאלתי.

כדאי לך להפסיק לעשות את זה לחדשים קוויל אמר.

אבל זה כיף! לפחות הם יכולים לקחת ברצינות את הדברים שלי! אמברי אמר.

אתם שני המוזרים ביותר שנתקלתי בחיים שלי אמרתי והתחלתי ללכת בחזרה לבית.

חכה שתפגוש את כולנו אמברי אמר וצחק. יש עוד?? שאלוקים יעזור לי עכשיו! אני מעדיף למות!

לאן אתה הולך? קוויל שאל.

לא פאקינג עניינך עניתי.

אתה לא יכול ללכת לבית הזה! איך אתה מצפה שהמשפחה שלך תגיב כשהיא תראה אותך?? אתה פאקינג זאב שדומה לדוב. אתה יכול לגרום להם להתקף לב קוויל אמר ונזכר במה שקרה לאחד הזאבים האחרים שעדיין לא פגשתי.

הוא בדיוק הפך לזאב, מול המשפחה שלו. הוא לא ידע מה קורה לו, בדיוק כמוני. אמא שלו בכתה, אבא שלו קם ונפל על בירכיו כאשר הוא שם את ידיו על חזהו, במקום שנמצא הלב. עוד מישהו שהיה שם, נראה לי אח, פשוט לא עשה כלום, עמד במקום.

היא, היא הפכה לזאבה. אמברי תיקן אותי.

אני עדיין בהלם שמישהו יכול לקבל התקף לב אם נהפכים לזאב מולו. והיא?? יש בנות פה??

בת אחת, ליאה. גם אח שלה זאב, סת'. אמברי ענה לי על המחשבות.

לא אכפת לי איך קוראים לה! לא אכפת לי איך קוראים לכם! אני רוצה להבין איך לעזאזל נהפכתי לזאב! למה אני?? שאלתי בכעס.

אתה זוכר את שיעורי היסטוריה? קוויל שאל.

אממ.. שיעורי היסטוריה… אני אף פעם לא מקשיב להם. אבל כשהייתי ילד קטן, היו מספרים לנו את אגדות השבט בשעת היסטוריה.

בדיוק! קוויל אמר בשמחה, אתה זוכר את האגדות?

בערך… יש כל כך הרבה עניתי.

כן, אבל יש אגדה ספציפית על האבות שלנו, איך הרוח של האב הקדמון שלנו נכנסה לתוך זאב. קוויל אמר.

כן… אני זוכר משהו כזה… אני זוכר את הסיפור עם הקרים, האישה השלישית…

בקיצור ילד, אנחנו נהפכים לזאבים כאשר אנחנו מרגישים שיש סכנה לידנו. סכנה הכוונה לערפדים. אמברי אמר, כרגע יש באזור יותר מעשרים ערפדים, לכן הרבה נהפכים לזאבים דווקא בתקופה הזו.

נהפכתי לפאקינג זאב בגלל פאקינג ערפדים?? וערפדים בכלל קיימים?! אם אתה עובד עליי עכשיו אמברי אני לא יודע מה אני אעשה לך אמרתי בכעס, כל כך רוצה שהוא יגיד לי שהוא בכלל עבד עליי.

אתה איש זאב עכשיו ג'יימי! אנשי זאב קיימים וגם ערפדים! אתה צריך להבין שכל המציאות שלך לא הייתה כל כך מציאותית קוויל אמר.

אהבתי את המשפט קוויל אמברי אמר וצחק.

פשוט תשתקו לרגע!! צרחתי בראש.

אני, ג'יימי שון, פאקינג זאב בגלל ערפדים. אני איש זאב.