זיכרון 11

לא ידעתי מה לעשות .
הפחד חדר לתוך התודעה שלי ,
לא ידעתי איפה ואני ומי קיים .
הדרקון –
הוא קצה החוט של התעלומה .
תעלומת חיי .
התעוררתי בבת אחת על מיטה פשוטה .
לא היה אף אחד באזור .
איפה אני ?
פחדתי להסתכל על עצמי ,
צעדתי לאט לאט בתוך החדר ברכות עד שהגעתי למראה ארוכה .
הסתכלתי על עצמי .
הייתי לבושה בשמלה קלילה .
השיער שלי התארך עד לסוף הגב .
גבהתי .
מתי זה קרה ?
יצאתי למסדרון קטן .
שמעתי רעשי שיחה בהולה .
לא הבנתי על מה מדברים.
יותר מדי שמות .
מצד שני אף פעם לא הבנתי , את הבהלה המיותרת של אנשים מהמוות .
אולי אף לא אבין .
לפחות עד שלא אמצע את
הזיכרון .