זמנים אפלים- חיי נרדף (פרק 1)

8 למרץ 1823

"בעוד כמה שעות נגיע," פסק רעמונימוס נחרצות. "עד השחר כבר ניכנס ליערות ולמקלט בפריז, אד, אתה לא מאושר?"
הנהנתי, הבטנו אחד בשני לא פעם, רעמונימוס רכב על המטאטא שלו. אני צועד לצידו.
"אני מציע שנחנה כאן הלילה, אם הציידים יתפסו אותנו בדרך ליער אנו לא נשרוד," אמר. "מה דעתך אדוארד? לילה שלם בחיק בטבע? כפי שאביך היה אוהב לעשות איתי, למידה בשטח. כיצד לשרוד בתנאים מחפירים…"
הוא המשיך למלמל מספר מילים נחרצות בתוספת תנועות ידיים נמהרות.
רעמונימוס נעצר במקומו. "על מה אתה חושב ילד? אף פעם לא ראיתי אותך שקוע כל כך במחשבות."
"על דבר," שיקרתי. "אני לא חושב על דבר."
רעמונימוס נחר בבוז. "אל תנסה לשקר לי ילד, עובר עליך משהו. אולי בגללי? אני מורה גרוע לכישוף? או שמא אתה מתעניין בעלמה כלשהי-"
"בחיים לא חשבתי על דבר שכזה, אדוני, גם לא אחשוב. לא אוכל להינשא למכשפה, אין לי זמן לכך. אני לא יכול להעניק לה דבר מלבד העובדה הידועה; אנחנו נרדפים."
"ואז שניכם תברחו יחד לחתונה באנגליה. בחור צעיר! אתה הופך לעלם בעצמך, בקרוב תהיה זקוק לחברה, ולא חברה של מכשף זקן," אמר רעמונימוס בחיוך. "אני מאמין שתצלח את החיפוש אחר נקבה… עליך לתור אחריה…"
אני אדוארד פליי, נער כבן שבע- עשרה. אני חיי בצרפת עם המורה שלי לכישוף רעמונימוס וכמובן שאיני בטוח. הציידים נותרים אחרינו, כאילו היינו טרף קל, והם הטורפים הקטלניים.
אוזני הזדקרו. "שקט, שמעת את זה?"
"מהיכן זה מגיע?"
קולות של קרקוש, דנדון ועלים יבשים. מישהו עוקב אחרינו.
"רוץ," אמר רעמונימוס. חץ ננעץ בחזהו. "זה הוא."
זינקתי קדימה ופרצתי בריצה, אולי זה נדמה כרעיון מטופש, הרי המורה שלי נותר מאחור אך התוקף לא עומד להתייאש. אני מכיר אותו טוב, טוב מדי.
השמש החלה לעלות, סימן די טוב למעני. פריז נמצאת בכיוון הזריחה, כך לימד אותי רעמונימוס.
מצאתי עצמי על הרצפה, מישהו נתקל בי, אילו זה הוא…
"היזהר! לאן אתה הולך? מצאנו שני מכשפים ב…"
חסמתי את פי הנער בעזרת כף ידי, אם יזעיק עזרה, סופי לא יחדל מלהתקרב.
זה לא היה נער, זו הייתה נערה, נאה למדי; היה לה עור חיוור, גוונו נע בין לבן לפנינה. שיערה היה כהה, ארוך וחלק ועיניה בצבע טורקיז-כסוף.
"מי את?"
הציידת הניפה את ידי באוויר והנחיתה אותי על הקרקע. "בדיוק רציתי לשאול את אותה השאלה."
"אני- אני צייד, שמי ויל פליי, אני מהצי בפריז." נאנקתי בכאב.
הציידת חייכה חיוך רחב ובסופו של דבר הניחה את ידיה על מותנייה. "ובכן, אני מתנצלת. נעים להכירך אדון פליי, אולי תלווה אותי אל פריז? אני בדרך לשם אחרי שהמכשפות או הקוסמים ששם יתפסו, אני אצא לפריז. לחזור אל משפחתי, אל הציידים."
"כן, אלך איתך. מה שמך?" שאלתי בחשש, אני משקר, שמי לא וויל. אם יחשפו אותי אכשל, רעמונימוס לא היה רוצה שדבר שכזה יתרחש.
"אניס ארנט, אדוני," אמרה, היא קדה קידה קטנה. "אני כבת שמונה-עשרה, חיילת הצי המזרחי מלונדון ובת מפקד הצבא האנגלי, אדון פליי."
"נעים להכיר אותך העלמה אניס," אמרתי בנימוס, כל עוד היא לא תחשוד, אוכל לברוח. "אולי נצא עכשיו. קיבלתי פקודה…" גמגמתי. "להביא לפריז את גברת ארנט-"
"לא אתווכח עם מפקדך. שנצא לדרך?" שאלה אניס.
הנהתי.

18 לאוקטובר 1800- סתיו- תחילת הגשמים.

"מהר מרמוניו," אמר האיש עטוי הברדס. "עלינו להגיע לארמון בקינגהם. לפגוש את ג'ון, על פי השמועה בת עומדת להיוולד לו, עלינו למהר. אם לא תהפוך לציידת, היא תוגלה."
ג'ון ארנט, המפקד של הצי המזרחי בלונדון היה גבר מרשים, על מדיו עשרות סיכות ותארי פאר. ארוסתו הייתה אישה יפת תואר, בעלת עיניים צלולות וכחולות. מרמוניו היה יכול רק לדמיין איך תראה ביתו, יפת תואר כנראה. הוא היה שמח אילו בנו העתידי היה נישא לה.
שלושה שומרים מגודלים עמדו בכניסה, האיש עטוי הברדס עמד בתנוחת לחימה, אור פרץ מידיו והוסט היישר אל חזהו של מרמוניו.
רעמונימוס הסיר מעל פניו את הברדס, הוא לא היה יכול לעשות דבר מלבד לברוח. זו הברירה היחידה, אחרת הציידים ימיתו אותו.
רעמונימוס הסתלק משם כהרף עין, משאיר את מרמוניו המקולל לבדו.
"טיפש!" צווח מרמוניו, הוא הורה לשומרים להכניס אותו. "אני רוצה לפגוש את הילדה," עיניו נצצו. "עכשיו."
התינוקת הייתה יפיפיה כפי שכל אחד קיווה, שיערה חלק ושחור כזפת. עיניים בצבע טורקיז נעצמו במהרה, היא שקעה בשינה והניחה למרמוניוס לגעת בה. הוא נטל את הפיגיון שלו והניח אותו בעריסתה.
"שינה ערבה," אמר בערמויות והסתלק מן הארמון, מותיר מאחוריו את הפגיון. ואת הצלקת שנוצרה לו, אך מאז, הוא אף פעם לא שכח אותה.