חושך

אליס עולה במדרגות, עסוקה במחשבותיה ומנסה לספור ולהתמקד בצעדיה. היא עולה אל המקדש שבקצה העיירה ומקווה שאף אחד לא רואה אותה באה לכאן. היא תראה את הכוהנות ותצטרך להסביר להן מה היא עושה כאן מוקדם בבוקר, אבל היא מעדיפה שהביקור שלה כאן ישמר בסוד.
היא כבר ליד הפתח של המקדש והזכרון של החלום שהיא חלמה בלילה האחרון לא מרפה ממנה.
היא עמדה בחושך, קטנה וחסרת אונים. השקט היה בלתי נסבל ומייסר, והיא קיוותה שקול יפר את הדממה. אחרי מה שנדמה לה כמו נצח היא שמעה קול, קורע את הדממה כמו סכין חדה. היא זכרה והכירה את הקול ואת היצור שהוא שייך לו, קול סדוק וישן כמעט כמו היקום כולו. קולו הדהד בתוך ראשה, קורה לה לבוא אליו. היא זיהתה את הנואשות שלו, את הבדידות, הכעס והסבל והיא יודעת שהיא אחראית לכך.
היא נכנסת לתוך המקדש, עוברת בתוך מסדרונות המוארים על ידי נרות. האור החלש יוצר צללים מאיימים על הקירות אשר גורמים לה להגביר את קצב צעדיה. שקט כאן, היא חושבת, כמעט כאילו אין כאן אף אחד. והיא צדקה, כי ברגע שהיא נכנסת לתוך האולם הראשי והקדוש היא לא רואה אף כוהנת. היא מתמלאת בפחד. אותו פחד שהיא הרגישה כאשר המקדש המקורי שלה נעזב ובסופו של דבר נשרף.
האולם הראשי היה ענק ונפתח לגן גדול אף הוא. בתוך הגן צמח עץ גדול מימדים אשר היא עתיק וקדוש. יש אלפי מיתוסים ואגדות על העץ הזה, אבל רק אנשים בודדים ידעו על מקורו וסיפורו ובינהם הייתה אליס.
במשך מאות דורות אנשים הגיעו אל העץ כדי להתפלל, לבקש ממנו רחמים או עזרה ולהניח מנחות לאלים. תפקידן של הכוהנות היה לשמור על העץ מכל פגע. כל הזמן הייתה לפחות כוהנת אחת אשר התפללה בקרבת העץ אבל כרגע שררה שממה בתוך האולם והגן.
אליס מתקרבת לעבר העץ, נזהרת שלא להפיל נר או מנחה שמישהו השאיר שם. כאשר היא מגיעה קרוב מספיק היא נתקפת הלם פתאומי ונופלת על בירכיה.
"אליס..", שוב פעם היא שומעת את הקול שהיא שמעה בחלומה. "אליס" הקול מהדהד בתוך ראשה בלחישה שקטה ועצובה. היא מרימה את ראשה לאט, נזהרת שלא לעשות פעולות חדות מידי. "למה קראת לי?" היא שואלת, מפוחדת. "למה אליס, למה?" הוא שואל, מפציר בה, "למה מכרת אותי? למה השארת אותי מאחור?". "אתה יודע שהייתי חייבת!" היא מגבירה את קולה ומסיתה את ראשה הצידה כדי לא להביט בעץ. "אבל אין לך בעיה לפגוע בכולם" הוא אומר, "הייתה לנו תוכנית, אבל בגדת בי". "אתה טועה, לא היה לי אכפת מאנשים בעבר, אבל עכשיו יש לי אנשים שאני רוצה להגן עליהם". "אבל הייתה לנו תוכנית!" הקול המפלצתי מפתיע אותה, "ובגדת בי ואת תשלמי על זה!", "כל ימיי חיי" היא עונה, קמה ויוצאת מן הגן מבלי להביט לאחור.