חיוך זחוח.

אני מחייכת חיוך זחוח.
חבילה חבוטה מונחת על כריות כף ידי. היא טמונה בין ידיי.
עיניי מזדגגות בחמלה. חיוכי עדיין זחוח.
אני מחליקה מישיבה על המיטה הרכה, אל ישיבה על הרצפה הקרירה.
אני מעיפה מבט חטוף בקירות הכחולים בחדרי. 
הם מלאים חריצים ארוכים ועמוקים של סכינים, ואיקסים מעניינים. 
אני חוזרת להסתכל על החבילה העטופה בסרט סגול כהה. פפיון בצבע כחול-מעמקים מזדקר מעליה. אני מושכת באחת קצוות בסרט הכחלחל, מותירה בעזרתו גם את הסרט השני.
קופסא מכוסה שכבה ניכרת לעין של אבק – נגלתה לעיניי המזוגגות ולחיוכי הזחוח.
זרקתי אותה בחוזקה על הקיר הכחול שמולי. הסתכלתי מסביבי. כחול. כחול. כחול. וכחול.
שום סימן ממנו, או מאיש. נאנחתי, פניי עדיין מעלות אותה הבעה, כאילו היו מסכה.
נעמדתי באיטיות, מתקרבת אל הקופסא. 
"איך אני פותחת אותה?" שאלתי הדהדה בחדר. אותה ארשה.
הכל הבהב בלבן מול עיניי. הבהוב אחת. הבהוב שתיים. הבהוב שלוש. הבהוב – העולם נשאר לבן. גולגולתי התפצחה בכאב מזוויע שצמרר את גופי, והקשה עליי להשאיר את ארשתי במקומה.
רעש גדול פילח את דממת האלחוט ששררה בחדרי. 
הכאב נעלם, ופקחתי את עיניי אל פניו מסתכלות עליי.
"הא, היי באמת." אמרתי בקול ציני שרעד במקצת, מנסה להשתדל לשמור על חיוך זחוח. לזגג את העיניים היה קצת יותר קל, כי כמעט ולא פרצתי בבכי.
"תיזהרי." אמר. מילה אחת, בעלת משמעות ענקית. אחר כך, הוא כבר היה שקוע עמוק בצחוק החולני שלו. 
"את מסתדרת נורא יפה עם המשימה, זינגר." ציין בגאווה. 
"תודה," אמרתי, מנסה לשמור על ציניות למרות כל האושר שמילא אותי.
צלצול פעמון ישן נשמע, ונפלתי על הרצפה. ראשי נפגע חזק כל כך, שחששתי מדימום מוחי. 
גופי קפא. שכחתי את כל מה שעשיתי וכל מי שהייתי. נשמתי קפאה. כמו צ'יפס במקפיא.
אך עדיין הצלחתי להבין מה מתרחש. 
המשחק: "עיניים מזוגגות, חיוך זחוח וקול ציני", נגמר. הצלחתי.
הם מכינים אותי לעוד משחק. חומר שקוף נזרק למחזור דמי, ואז האפלה כיסתה את עיניי.
שקעתי בשינה עמוקה, שאני מקווה שלא הייתה מוות.