חסר שם (לבינתיים) – פרק I, חלק א'

-הסיפור הוא חסר שם לבינתיים, אבל אשמח להצעות בשלב יותר מאוחר של הסיפור-

הפריקם מאוד ארוכים אצלי במחברת, לכן הם יהיו בחלקים.
מצטערת מראש.

I (חלק א´)
קלודט

קמתי בבוקר, מביטה מהחלון שבחדרי – שמיים כחולים, עננים קטיפתיים ולבנים, שמש זורחת באופק.
התיק הכחול שלי הונח בקצה החדר, כל המחברות והספרים עטופים – נמצאים כבר בתוכו.
הכל מוכן ליום הראשון של הלימודים – חוץ ממני. כמה אירוני.
כלומר, זה לא שאפשר לעטוף אותי בעטיפה צבעונית ולהכניס אותי לתיק, אלא… אתם יודעים, במובן המטאפורי של העניין.

ירדתי במורד המדרגות הלבנות – קופצת מעל השתים האחרונות, כמו תמיד – כשצעקה הקפיאה אותי כמעט עד-מוות.
"יום הולדת שמח, קלודט!" צעק אבא, ומשך אותי לחיבוק מוחץ במיוחד. ניסיתי להגיד לו לשחרר אותי, אבל כל מה שיצא לי מהפה היו מלמולים מגומגמים ומעוררי רחמים.
בסופו של דבר הוא ראה את הבעת הפנים שלי. "מצטער," הוא חייך ושחרר אותי. "רוצה וואפל?"
הוא הושיט אליי מזלג עם וואפל מרובע, תוצרת בית, נוטף סירופ מייפל זהוב – המאכל האהוב עליי בכל העולם.
לקחתי את הוואפל ונגסתי בקצה שלו – קריספי ורפיל מבחוץ, רך ונימוח מבפנים… פשוט מושלם.
"מתרגשת לקראת היום הראשון בחטיבה?" הוא שאל, ומזג לעצמו עוד כוס של מיץ תפוזים.
"אין לך מושג עד כמה." צחקתי.
הוא הביט בשעון שעל הקיר, וכיווץ את גבותיו. "כבר שבע וחצי, קלו!" ככה נהג לקרוא לי. "כדאי שתצאי, כדי לא לפספס את האוטובוס."
עליתי כדי לקחת את התיק – ששכחתי בחדר מרוב התרגשות – ואז ירדתי בזריזות במדרגות. חיבקתי את אבא בפעם האחרונה. "תשמרי על עצמך שם."
חייכתי. "אני אשתדל."
הוא חבט במצחו, כמו תמיד כששוכח משהו חשוב. "כבר אחזור!" הוא צעק, ומיהר לגינה הירוקה והקטנה שלנו.
הבטתי ברצפה הלבנה וניסיתי להעביר את הזמן במחשבות על היום הראשון הכי גורע שיכול להיות לי, כי כמו שהמורה הקודמת שלי ללשון אמרה – "אם מנמיכים ציפיות, תמיד מרוצים."
בהתחלה דמיינתי שהכיתה החדשה שלי זורקת עליי אבוקדו, ובגלל שאני אלרגית לזה אני נאלצת לבלות את שארית היום בבית החולים. בדיוק באמצע הדמיון על המכונית האדומה שדורסת אותי – כשאני חוצה את הכביש עד לתחנת האוטובוס – הרגשתי משהו חם ופרוותי מתנגש ברגל שלי.
"אלסקה!" צעקתי בחביבות למראה הכלבה שלי – לבנה כשלג, גדולה כמו קרחון.
"האו!" היא נבחה, ופירשתי את זה כגם אני התגעגעתי, קלודט!
איכשהו תמיד ידעתי מה אלסקה מנסה להגיד לי, גם אם לא במדויק. יש בינינו מין טלפתיה מוזרה. בטח קשר של כלב ובעליו, או משהו.
"תקשיבי, אלסקה, אני מבטיחה לספר לך הכל כשאני אחזור – אבל עכשיו אני חייבת ללכת." אמרתי ברצינות, וגירדתי את הבטן שלה.
"האו!" אלסקה נבחה בתוקפנות.
נאנחתי. "אני אתן לך חטיף כלבים."
היא קשקשה בזנבה בהנאה, ואני יצאתי מפתח הבית, מפקירה את גורלי בידי המכונית האדומה והמסתורית שכנראה לא תבוא.
אם המורה שלי ללשון הייתה רק יודעת.