חתומים- פרק ראשון

יודעת שעבר מלא זמן מאז שאני בכלל הכתבתי כאן משהו, חשבתי לתת לעצמי חופש מסוים אני עובדת מלא וגם בגרויות ובכלל החיים בזבל אני לא יכולה לסיים את הספרים האהובים שלי, אז רקע של שקט אני מעלה את הפרק הראשון של נחתמים, מקווה שתאהבו, זה פרק ניסיון!
***
פרק ראשון- נחתמת
שנת 1975
לוריאן שכבה על הקרקע, עיניה ללא חיים, שיערה צבע את החוף בצבע ארגמן, תלתליה הרטובים נעו עם גלי הים, עיניה הקרות ללא תזוזה . המחשבות הבודדות חלפו בראשה בעוד ריאותיה התמלאו במים. מה קרה? מה אני עושה עכשיו? תהתה, שמלתה דבקה לעורה, עולה ויורדת עם גלי הים, חושפת את עור החיוור, שמלה יוקרתית אשר הזמינה במיוחד ליום הזה, ליום שהיה צריך להיות היום האחרון בבית הספר, היום שהיה צריך להוביל אותה לחיים אחרים. כנראה לעשות מסיבת סיום על יכטה לא היה רעיון טוב במיוחד. עיניה נשארו פקוחות, אך נשמתה לא דבקה בה, ברק אחרון חלף על עיניה.

הוא שכב כמה סנטימטרים על החוף הוא היה ללא חיים, מת זה כבר שעות, העורבים התקרבו לעברו לטעום מבשרו, אך בשנייה עיניו נפתחו כמין סערה, הוא היה בערך בשנות הארבעים לחיו, שמן, מקריח בעל עיניים ירוקות לשעבר. הוא התרומם ירק מים מלוחים מפיו וניגב את אפו מסדר את החליפה על גופו ומביט בעצמו כמין זוהמה. איך אחתום על חוזה כך? תהה במין כעס ביליתי נשלט. המוני הדים ישרו את החליפה, יבשו אותה והפכו אותה לאלגנטית כמו שהייתה. הוא העביר את ידיו על העניבה האדומה, מסדר אותה מזיז אולי שלוש שיערות אחרונות לכיוון ימין ומגרגר בגרונו.

לוריאן השתעלה בגסות, כמויות מים עצמות יצאו מריאותיה, שיער הארגמן השתולל על גבה, היא החזיקה את תלתליה מנסה להכניס אוויר לראיותיה, מעט אוויר היה מציל אותה.
"אל דאגה ג'ינג'ית, את תחיי." קול מעצבן במיוחד, מוכר, לוריאן התרוממה במין בהלה לא מוכרת, ניגבה במין נימוס את המים משפתיה.
"מר. רידינג?" לחשה לוריאן, בולעת את רוקה מפחד, צבע עיניו היה מוזר, מין צבע אדום בוהק. "את יכולה לקרוא לי ממון, חומד." אמר מתרומם, החליפה שלו הייתה מגוהצת, אך עדיין מלאה במין גושי מלח, הוא נראה רשמי מתמיד. "מר. רידינג, מה קרה?" מר רידינג בלע את רוקו בכעס. "קוראים לי ממון, ג'ינג'ית. אז תקומי בשביל שאני אצליח להסביר מה בדיוק יקרה." לוריאן התרוממה, השמלה שעל גופה שקלה יותר ממה שיכלה להרשות לעצמה היא התרוממה בקושי רב, מרגישה מין רעב לא מוכר.
"אז ג'ינג'ית יש לך שם?" אמר מר. רידינג מוציא מין דף זהוב מכיסו ועט זהב מכובד להפליא. "כן, לוריאן לילי." לחשה לוריאן במין שאלה, היא לא הבינה, מר. רידינג לימד אותה ספורט עוד מהחטיבה הצעירה היא הייתה חלק מנבחרת הספורט ואחת מהתלמידות האהובות עליו, איך שכח את שמה?
"אמ, לוריאן לילי, שם די מיושן, לא חושבת? " תהה כותב משהו במהירות על הדף, ידיו זזה במהירות לא מוכר, הוא כתב הכול במהירות, שואל אותה שאלות שהיה צריך לדעת בוודאות.
"טוב," אמר לסיום, במין חיוך ידידותי.
"את מתה, חומד." הודיע, לוריאן קיוצה את גבותיה בין בלבול, היא נשכה את שפתה התחתונה, מחכה שימשיך. "שום כלום?" אמר במהירות ומביט מאחוריה, במין רמז שתסתובב.

לוריאן הסתובבה, עיניה לא האמינו גופתה היה שרוע על הקרקע. "מה, מה קורה כאן?!" אלפי ילדים, היו על הקרקע, המון בני נוער שלוריאן הכירה, המון אנשים שלא סבלה.
"אז ככה חומד, בואי נגיד שמשהו הפיל את היכטה שלכם בלב הים רובכם טבעתם ומי שניצל… מת גם. " אמר בקלילות והנהון, לוריאן קווצה את גבותה בתחושה של אי אמון.
"אני-אני מתה?" תהתה לוריאן, מביטה בגופה שלה.
"כן חומד, מתה מהמתים המקורים." התבדח על חשבונה, כשהיא ניסתה לסדר בראשנה כל מה עליה לעשות. "אז, שנעבור ישר לתכניות שלי?" אמר בחוסר סבלנות, היא התחילה להתפלא מחוסר הרגישות שיש בו.
"אז מכך שאת לא עונה אני אתחיל." החל לומר, הוא התיישב על אבן מזח והזקיף את גבו.
"כמו שכבר ציינתי שמי הוא ממון, לא מר. רידינג, מותק, ממון, אני שד. אז לפני שאת מתחילה לזרוק לעברי כול מיני האשמות בשקר אני רק רוצה להגיד שזה נכון ואין לי זמן לברבורי סכל אני צריך למצוא לעצמי משהו." הוא סיים את משפטו במין חוסר סבלנות, הוא הזיז את רגלו בעצבנות וחיוך סבלני היה מרוך על פניו.

" את מוצאת חן בעיני ג'ינג'ית, את ספורטיבית, גם האדם הזה העריץ אותך, מסיבה לא ידוע. אז אני חושב שאת תתאימי לי. את רוצה לחיות לנצח?" שאל השד מציג מולה את הדף אשר כתב בו. הכתב היה מושלם, עגול מלא במין תלתולים יפים, לוריאן התפלא מהיופי של הכתב שלו, עגול מסודר עם נוסח לשוני מדהים.
"אה, לפני שאת חותמת כאן את צריכה רק לקרוא טוב, טוב את המסמך הזה, אני אחזיר אותך לחיים, תמשיכי בחייך, אני אתן לך כסף, חיי נצח, יופי נצחי את תצטרכי פעם בה לעבוד אצלי אבל זה בקטנה, אני ממליץ לך לחתום מהר פשוט אין לי זמן, את יודעת אם את לא תסכימי אני צריך לעבור שש מאות בני נוער שאולי יקפצו על ההזדמנות לחזור לחיים ולחיות לנצח עם כסף ועבודה זמנית ביותר של אולי שעה ביום. "
"אני מסכימה!" אמרה מהר לוריאן, חותמת על המסמך. אבל הוא התרומם מהר, מחזיק בידה בחוזקה. ובעזרת ציפורניו מגרד את עורה עד שדם יוצא מכף ידה. "רק דם, חומד." היא חתמה בלי לקרוא דבר, עוברת מהר על הטופס ובדקה שאצבעותיה עלו מהטופס הוא חטף אותו.
"אז תיהני מחיי הנצח חומד, היה כיף לדבר איתך, אה, אני צריך עוד לחתום כאן." מיהר להגיד ושבר לה את המפרקת.