יומנה של קליאופטרה: פרק 1- עליית הגג

שמי קלואי. אני מצרית אמריקאית ואני גרה בעיר פיניקס שבאמריקה. אף אחד לא יודע את זה (חוץ ממני והמשפחה שלי והחבר שלי, ניל) אבל אני אחת מהצאצאים של קליאופטרה. אפילו נקראתי על שמה (קליאו). יש לנו בבית כמה מהאוצרות הקטנים שלה, כמו ספרים עתיקים שלה ודיוקנים שלה. אחד הדיוקנים שלה הוא ממתי שהיא הייתה בגילי, וכולם אומרים שהיא נראתה בדיוק כמוני. וזה נכון. לשתינו יש אותן פנים, אותו גוון ירוק של עיניים, אותו צבע פחמי של השיער…. הסיפור שלי מתחיל כשאני בת 17. כתה י'א.
"קלואי, לכי לעליית הגג לנקות!" קראה לי אמא שלי.
"אבל היום תורו של תותי!" צעקתי לה. תותי הוא אחי הקטן. בן 16. כיתה י'
"הוא לוקח את פרי למסיבת יום הולדת!" היא צעקה לי. פרי הוא אחי הקטן. בן 5. גן חובה.
"טוב!" צעקתי לה ונאנחתי. בגלל שאין לנו חשמל בעליית הגג, הדלקתי נר (כי לא מצאתי פנס) ועליתי לשם. עליית גג מאובקת, מלאה בדברים מתפוררים. העברתי אצבע על מדף ספרים אחד. מלא אבק. איכס. פתחתי את אחת המגירות בשידה שעמדה שם. היה שם ספר בכריכת עור נחש עם כתב מוזר. איכשהו הצלחתי להבין מה היה כתוב שם. היה כתוב:
"יומנה של קליאופטרה."
"אמא, כשסבא נפטר, קיבלנו בירושה גם את היומן של קליאופטרה?" צעקתי מעליית הגג.
"לא שזכור לי, מותק." היא ענתה. היומן נראה די חדש, למרות שבטח היה בן אלפי שנים. פתחתי אותו. לא היה אבק בכלל. אבל הפנים היה ריק לגמרי. בטח אחת המתיחות הישנות של תותי. התחלתי לסדר. מאחד הספרים שהרמתי יצאה מן שרשרת נייר ארוכה. היא הייתה כמעט כולה מלאה בציורים. לא, רגע, זה כתב. לפי מה שהבנתי, צריך לרשום בתוך העיגול את השם של הבן הבכור בכל דור. היו חסרים רק שני עיגולים. בעיגול האחרון שהיה כתוב בו זיהיתי את השם של סבא שלי מצד האבא. זכרתי שאבא שלי הוא הבכור במשפחה שלו, אז בעזרת עט שבמקרה היה לי בכיס של הקפוצ'ון רשמתי את השם שלו. בעיגול האחרון, רשמתי את השם שלי. ברגע שרשמתי אותו, היה נראה שהכתב שלי זהר. ואז הגיע ניצוץ אור מהיומן שמצאתי. פתחתי אותו שוב, ובעמוד הראשון היה רשום משהו. היה רשום:
"דפדף קדימה. גורלך הוא למצוא את האוצר שלי."