יומני יצורים פרק ראשון -קארי ^_^

עד בוקר ועד זיכרונות שמציפים אותי בגלים גדולים וכואבים .
מי היה מאמין שעברו כבר אלף וחמש מאות שנים מאז שזה קרא .לא אני זה בטוח .
אני לא מאמינה שכולם מתים ורק אני חיה .אני לא מאמינה שאני לעולם לא אוכל להקים משפחה .
לעולם לא אוכל להביא ילדים .
כמו בכל בוקר פרצתי בבכי על מיטתי מכסה את עיניי האדומות בידי .
עבר זמן מה אז שמעתי דפיקה על חלוני . זה היה קלאוס שבא כמו בכל בוקר לבדוק שאני עדיין בחיים.
אירוני ככל שזה יהיה , הוא התעקש לעשות את זה בכל בוקר כאילו שיש לי בכלל סיכוי למות .
"בוקר טוב " הוא אמר בחיוך ונכנס לחדרי דרך החלון .
ניגבתי את עיניי וקמתי המיטה הישנה באיטיות .
"בוקר קלאוס אבל … איזו הפתעה מה אתה עושה פה ?" שאלתי בציניות .
הוא רק חייך והניח על שולחני שקית נייר חומה וכוס גדולה ומעלה עדים .
"שמעת מה המועצה החליטה ?" הוא שאל להתיישב על הכיסא ליד השולחן .
" איך בדיוק הייתי אמורה ?" השבתי בשאלה .
"טוב גברת קרב אז אני יספר לך עם את כל כך נלהבת לדעת " הוא חייך ולקח לגימה ארוכה מהמשקה שבכוס הנייר ." המועצה החליטה שהשנה הילדים החריגים ילמדו בבתי ספר נכון שזה מגניב ?" חיוכו התרחב .
"לא… לא למדתי בבית ספר מאז …"
" אני יודעה אני יודע מאז מה שקרה להורים שלך אבל היי עכשיו אנחנו בתיכון זה שונה הכל יותר מגניב בתיכון .תמיד " ידעתי שהוא מתכוון לעודד אותי אבל לא יכולתי שלא לשקוע שוב לתוך הזיכרונות הכואבים שניסיתי כל כך להדחיק .

"אמא את מאמינה זו השנה האחרונה שלי בבית הספר אני מרגישה כל כך … חכמה " אמרתי לאימי בחיוך .
"יקירתי את אכן כזו לא כל אחת זוכה להגיעה לכיתה ו' במיוחד לא בנות " היא נראתה מאושרת כל כך. גאה … גאה בי .
"תבלי יקירתי " היא קראה מאחורי בעודי רצה לי על השביל המתפתל .
"היי ילדה איפה זה בית הספר של וורלין ?" שמעתי קול מאחורי .
הסתובבתי במהירות ואז ראיתי אותו .
הוא עמד לא רחוק ממני מחזיק תיק אוחל ילדותי ומנפנף ביופיו התאור .
"קוראים לי קארי לא ילדה " אמרתי בפנים זעופות .
" ילדה אני חושב שאני מאחר לשיעור תגידי לי בבקשה איפה זה בית הספר של וורלין " הוא התעלם מדברי .
"עם תתפוס אותי .ילד " התחלתי לרוץ במהירות בזמן שהילד היפיפה מאחורי .
"את די איטית ילדה " הוא צחק ונשען על עץ לפני .
"אבל …. איך ?" שאלתי מבולבלת .
"זה לא משנה עכשיו שניצרתי אותך את יכולה להראות לי איפה נמצע בית הספר ?" הוא שאל בחיוך.
"בו אחרי " אמרתי בעודי מסדירה את נשימתי .
זו הייתה הפעם הראשונה שבא בגשתי את קלאוס ,עד ליפני שידעתי הוא ערפד .

"אל תדאגי קאר הכל יהי בסדר אני בטוח ילדה " למשמע הכינוי הישן הייתי חייבת לחייך .
"תודה קלאוס .על הכל " רצתי לחבק אותו בידיעה שמחר הולך להיות היום הראשון שלי בתיכון מודרני .