SkyWarrior
הפרק יצא דיי ארוך אז חילקתי אותו לשניי חלקים...מצטערת שלא כתבתי הרבה זמן >< ועוד פעם הכוכביות כמעבר

יורשת המפתח – פרק חמישי (חלק א')

SkyWarrior 14/05/2014 643 צפיות אין תגובות
הפרק יצא דיי ארוך אז חילקתי אותו לשניי חלקים...מצטערת שלא כתבתי הרבה זמן >< ועוד פעם הכוכביות כמעבר

"אבל איך…" אנג'ל שאלה בבהלה כשהסתכלה עליה. "היה רק הרס וחורבן, חשבנו שנהרג…"
"חשבתם לא נכון" קטעה אותה הארו, מבטה היה רציני. הן עמדו אחת מול השנייה ושתקו. אנג'ל התקרבה אליה וחיבקה אותה כשדמעות יוצאות מעיניה.
"אני שמחה שאת חיה" היא לחשה בתוך אוזנה של הארו. "אבל איך?…והאנויו?" היא הרחיקה את פניה והסתכלה לתוך עיניה של הארו, מבטה של הארו לא השתנה.
"בואי נדבר במקום אחר…" הארו אמרה והסתכלה סביב.
"יש את הארמון…אבל את יודעת שאני לא אוהבת לבקר בו, יש לי זכרונות רעים משם" אמרה אנג'ל והשפילה מבטה. "גם אחריי שנעלמתן חלק מהשדים ניסו להשתלט על המקום, יש כאלה שעדיין מתגוררים פה. מהארמון לא נשאר הרבה, יש הרבה הריסות שמנסים עכשיו לתקן" היא הוסיפה.
"בואי למקום שלי" אמרה הארו והסתובבה.
"למה לא הופעת קודם?" שאלה אנג'ל בזמן שהלכה אחריה.
"אני לא רציתי לחזור אל ליאון, עכשיו כשהסימן מההסכם נעלם ממני הבנתי שהוא בטח נהרג" הסבירה הארו.
"כן…משד הסיוט" מלמלה אנג'ל. "למה את מכסה את פיך?" היא שאלה.
"אני אסביר לך כשנגיע, אני לא מרגישה בטוחה פה…" אמרה הארו.
"ובמראה לא השתנת…" צחקקה אנג'ל והסתכלה עליה. הייתה לה חולצה שחורה בלי שרוולים שהקיפה רק את החזה ומכנס שחור, קצר וצמוד, היא לבשה מגפיים שחורים ארוכים עם עקב סגול ועל מרפקיה היו שרוולים משוחררים שנמשכו עד כף היד, צבעם היה גם שחור ופס סגול הקיף את תחילת השרוול ואת סופו.
"את הרי יודעת שאני מרגישה ככה יותר חופשיה בקרבות, בלי שמלות שמפריעות לי בין הרגליים" צחקקה אליה בחזרה הארו והסתכלה על שמלתה.
"אני לא טיפוס קרבי" חייכה אליה אנג'ל.
******
"לא אלסטור, אני יודעת לחתוך עוגה!" צעקה אמילי על אלסטור וניסתה לקחת את הסכין מידיו.
"איזו נמוכה" הוא צחק עליה.
"אני לא נמוכה! אתה זה שגבוה!" היא שילבה ידיים והסתכלה אל איך שאלסטור חותך את העוגה שאנג'ל הכינה.
"אבל אני יותר מיומן ממך בסכינים" חייך הוא חיוך ערמומי. הוא הניח את הסכין לצד העוגה שחתך וחיפש צלחת.
"לא נכון" מלמלה אמילי.
"רוצה להתחרות בזריקת סכינים?" הוא שאל אותה עדיין עם החיוך הערמומי כשהניח את החלק של העוגה שחתך על הצלחת.
"אני אנצח אותך" אמרה אמילי.
"טוב, אבל קודם תאכלי את העוגה" הוא הגיש לה את הצלחת והתיישב ליד השולחן. היא הסתכלה על אלסטור במבט כועס והתיישבה אחריו.
"אלסטור…אני רוצה לשאול עוד משהו" היא אמרה והמבט הכועס שלה חלף. אלסטור הסתכל עליה בריכוז.
"לשדים יש אל…ומה עם היצורים, גם להם יש?" היא שאלה בסקרנת.
"לפני הרבה זמן היה להם, אל האור, האל היה טהור וטוב ותמיד עזר, אני לא יודע מה בדיוק קרה לו…" הוא הביט על הרצפה. "היו שמועות שגם הוא התאהב בבת אדם ולכן בשבילה הוא נטש את המימד שלו, הוא היה אחראי על מי יכול להיכנס למימד ומי לא, עכשיו יש כבר את המפתח" הוא הוסיף. "לאל האור היו הרבה תפקידים וגם הוא אופיין כייצור ממש חזק, בעל גוף ושאפשר להרוג אותו. הוא היה אחראי לדין ולמשפט, הבראת החולים, פתיחת מעבר למימד שלנו, מי יקבל איזה כוח, והוא גם השתתף בחלק מהתפקידים של אל השאול. בגלל זה רוב הבחירות שנעשו היו של שניי האלים ביחד" הוא הסביר בנתיים כשאמילי סיימה לאכול את העוגה.
"אז גם אל האור רע?" היא שאלה והסתכלה עליו.
"למה את מתכוונת ב'גם'? את חושבת ששניהם רעים?" שאל אלסטור.
"הם שניהם קובעים גורלות לגבי מוות וחיים…" אמרה אמילי.
"הם קיבלו את הכוחות, זה לא שמינו אותם לתפקיד הזה. אף אחד לא היה רוצה להיות בתפקיד הזה" אמר אלסטור והשפיל את ראשו.
"אלסטור, ואם באמת אל האור נשאר פה, אולי אפשר למצוא אותו!" הציעה היא בשמחה.
"לא" צחקק אלסטור. "אם הוא עבר לתמיד למימד שלך הוא כבר היה הופך עם הזמן לבנאדם. ואם זה ככה אז יש רק סיכוי שתוכלי למצוא את הנכדים שלו" הוא החל לצחקק.
"היית בתקופה של אל האור?" שאלה.
"כן" הוא ענה.
"אז אלסטור…בן כמה אתה?" עיניה של אמילי נפערו ואלסטור רק פתח את פיו.
"לפי גילי בני האדם אני בן שמונה עשרה כנראה…לאינפרי כל מאה שנה זה שנה במימד שלכם" הסביר אלסטור.
"אתה בן אלף ושמונה מאות?!" שאלה היא בהלם.
"שמונה עשרה אצליך…" הוא לחש.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך