ילדי הירח פרק-15: זאב שחור

אוז תפס את ידי ומשך אותי פנימה לתוך הקרע, ידי נתלשה מאחיזתו כשמעבולת סגסלה כחולה סובבה אותנו עד שנחתנו באמצע יער.
"איפה אנחנו?" שאלתי קמה ומורידה את האדמה שנדבקה לבגדיי.
"קרובים, יש לנו עוד הליכה. נגיע לשם לפני הזריחה, יהיה בסדר." אמר מייק וחיכה לתפוס את לוק, אנה ואלי. כשכולם הגיעו התחלנו ללכת ביער לכיוון אורות שכנראה היו של העיר.
"המסדר נמצא במרכז העיר מתחת לכנסייה." אמר מייק והוביל אותנו דרך רחובות חסרי אדם.
"איך הערפדים נכנסים?" שאלתי מרגישה מטופשת כי האמנתי שהם לא יכולים לדרוך בכנסייה.
"יש מנהרות מתחת לעיר, אבל יש שם הרבה שומרים אז נוותר על התענוג של כיסוי." אמר בחיוך קטן מבין שאני יודעת בערך כלום על העולם המוזר שלהם.
"אז ניכנס ישר מהכנסייה? זה לא יותר מסוכן?" שאלתי בחוסר נוחות כי הרגשתי שאני מציקה.
"יש לנו חברה כלואה ועדים לפשע שהיא לא ביצעה יתנו לנו להיכנס." אמרה פייז' והתקדה לראש הקבוצה. הכניסה לכנסייה הייתה מפוארת מעוטרת בפסלי אבן ענקיים וצריחים גבוהים. מייק פתח את דלת הכנסייה ונכנס פנימה.
"ילדי, איך אוכל לסייע לכם?" תירגם לנו מייק את דבריו של הכומר שדיבר איטלקית. הוא דיבר איתו קצרות והכומר הסתכל על כולנו והינהן. הוא הוביל אותנו לחדרון קטן וסגר את הדלת.
"יש פה כניסה למסדר חפשו פתח." אמר מייק והחל לנקוש בקיר. הזזתי את השטיח ששכב שם ומתחתיו היה מן דלת של מרתף.
"כמו זאת?" שאלתי ומייק חייך וטפח על שכמי.
"בדיוק זאת, אוז תעזור לי לפתוח." אמר ושניהם פתחו את הדלת בחריקת צירים ועננת אבק עלתה ממנו. מייק ירד פנימה בגרם מדרגות קצר וקרא לנו לרדת. ירדנו אחד אחד והתחלנו להתקדם בתוך המנהרה שהוארה בלפידים במרחקים קבועים, היה לה ריח של טחב ואבן גיר. כנראה היה קר כי אדים יצאו מאפם של כולם אך אף אחד לא התלונן על קור ואז נזכרתי במה שאיימי הסבירה לי, אנחנו לא מרגישים קור. הורדתי את הקשת שמייק הביא לי מכתפי כאשר השאר הוציאו את נשקם ודחפו את אנה לאחור, מייק אוז ודוראין הלכו ראשונים אחריהם לוק ופייז, קלסי וקמרון באמצע הקבוצה ואני במאסף מאחורי אנה עם אלי. שמעתי דיבורים וצעדים של משהו כשעצרנו בסימן אילם של מייק, הוא התקדם מעט והתיישר מברך לשלום מישהו.
"זה בסדר בואו, תכירו את איידן, הוא היה בלהקה של אבי." אמר והקיף את כתפו של האיש המבוגר בידו.
"שלום לכם, אני מבין שבאתם למשפט של מנהיגתכם." אמר לוחץ את ידיהם של כולם.
"באנו עם הוכחות שהיא חפה מפשע ועם זה לא יעבוד נדרוש משפט בקרב." אמר מייק מראה לו את נשקינו.
"לא נראה לי זה ידרדר לקרב עם יש לכם הוכחות." אמר מוביל אותנו לחדר המשפט.
"נקווה שזה נכון." אמר מייק הלך ליד איידן.
"המשפט יחל בקרוב אני מציא שתלכו לשופט הראשי תאודסיו ותרשמו כעדים. אני עוזב אתכם כאן עכשיו יש לי עבודה לעשות, אני מקווה שחברתכם תנצח במשפט." אמר והלך דרך מבסדרון אחר ותוך חדר בהמשכו.
***************************************************************************************

^נקודת מבט של איימי^

"רורי, אני מצטערת אבל אין צורך בזה." אמרתי מנסה עדיין להשתחרר משלשלאות הכסף שצרבו את עורי.
"אני מצטער אהובה שלי, אבל זאת הדרך היחידה שתראי את האמת." אמר רורי ותפס את סנטרי. לא רציתי לתת לו את הסיפוק בדמעותי ובכיתי חרישית, מטפללת שזה יגמר כבר.
"למה אתה עושה את זה? חשבתי שאתה אוהב אותי רורי, החותם נלקח רק במוות!" צרחתי עליו וניסיתי שוב לתלוש את השלשלאות מהקיר מאחורי.
"כי עזבת אותי! השארת אותי למות! אביך הפך אותי למפלצת! ואני שונא אותך על זה והחלק הכי נורא הוא שאני עדיין אוהב אותך!!" אמר סוטר לי. לחיי פעמה בחוזקה והרגשתי מסוחררת.
"מה השעה רורי?" שאלתי מחניקה את הדמעות בגרוני.
"חצות, מה זה משנה לך?" שאל מסתובב ממני.
"כי אתה יודע מה קורה בחצות." אמרתי מרגישה איך גופי משתנה למרות האליקסר שהשקה אותי בכוח כדי שלא אהפוך לצורתי הזאבית. הוא הסתובב מהר אבל לא מספיק, קפצתי אליו בשיניים חשופת והוא דחף אותי מעליו. הוא הפך לזאב השחור שלו, שחור כמו ליבו ונשמתו.
'אני חזק ממך אמיליה, פשוט תהיי ילדה טובה וחכי עד למשפט שלך' נבח עלי.
'בשביל שחיילך יוכלו לסלף את האמת בעיוות הזיכרונות שלהם? לא תודה' נהמתי אליו הייתי יותר גדולה ממנו פיזית אבל הוא היה יותר מנוסה ממני בלחימה. הוא התנפל עלי מצמיד אותי לרצפה התגלגלנו בתא הקטן שבו החזיק אותי נוהמים שיניים נתקעות בבשר וציפורניים שלופות שורטות. לבסוף אחד מחייליו נכנס והקפיא אותי, רורי הצליח למצוא הרבה זאבים חזקים מאד. כוחותיהם גברו על שלנו אבל האמת שלנו תעמוד לנצח, הפכתי חזרה לבת אנוש ורורי תפס בצווארי חונק אותי.
"אולי אני פשוט אקח לך את החיים כאן ועכשיו? זה יהיה הרבה יותר מספק ומהיר מאשר המוות שהמסדר יתן לך." אמר וידו זרחה בשחור. הרגשתי אך חיי נלחקים ממני, איך נשמתי עוזבת את גופי ושרירי התכווצו מפאניקה. השתנקתי בקולות מחנק מזעזעים, הוא עזב את גרוני והתנשמתי בכבדות.
"אולי יהיה יותר מספק להרוג אותך בעצמי אבל אני רוצה לראות אותך סובלת בידיו של אחר, לראות את המבט בעינייך כשאעמוד שם. את המבט הסובל אבל אוהב שלך, את התחנונים לרחמים שלא אתן לך." אמר מרים את סנטרי שוב.
"נתראה במשפט אהובה שלי." אמר נועל את דלת התא שלי. נשכבתי על הרצפה הקרה ובכיתי, הוצאתי את הדמעות שהיו תקועות בגרוני מאז שהגעתי לכאן.