ילדי הירח פרק-23: האגם
"לונה, תעוררי צריך לצאת עוד מעט." אמר לי אוז בקול מנומנם. הסתובבתי ממנו וכיסיתי את ראשי בשמיכה כמו שהייתי עושה כשאימי העירה אותי ללכת לבית הספר.
"צריך לארוז אנחנו טסים לרומניה." אמר שוב והוריד ממני את השמיכה. כל זכרונות השבוע צצפו בחזרה, הבית שלי, אנה, לורה. התקפלתי בתוך עצמי מנסה לא לבכות. אוז חיבק אותי ואז החל לארוז שני תיקים קטנים, קמתי באי רצון ושטפתי את פני בכיור המעוטר בשירותים. דפיקה בדלת נשמעה ואיימי נכנסה.
"אני רואה שאתם אורזים, מעולה. יוצאים עוד חצי שעה לשדה דאגתי למטוס." אמרה ויצאה מהחדר.
"עדיין לא זרחה השמש, למה אנחנו יוצאים?" שאלתי עוזרת לאוז לקפל בגדים לתוך התיק.
"עוד רבע שעה מתחילה הזריחה והיא לא נמשכת הרבה זמן. תארזי מהר אני רוצה לקחת אותך למקום אחר לפני." אמר סוגר את התיק שלו והולך לחדרו. ארזתי לעצמי כמה בגדים, את מחברת הרישום שלי, הלפטופ, תמונה שלי ושל לורה ואת התיק של המצלמה תליתי על כתפי.
"אוז?" שאלתי פותחת את הדלת של חדרו ומגששת בחשכה למתג האור.
"אני כאן, לא צריך לפתוח את האור אני רואה מספיק." אמר מפנים החדר. אחרי דקה התרגלתי לחשכה וראיתי אותו עומד ליד ארון הנשקים מכניס אותם למזוודה גדולה שבתוכה היו כבר נשקים של אנשים אחרים מהבית.
"אם אתה רוצה לקחת אותי לאנשהו זה עכשיו הם יוצאים בקרוב." אמרתי נשענת על מסגרת הדלת והתיק על גבי.
"טוב סיימתי ממילא." אמר שם את הנשק האחרון במזוודה וסוגר אותה. ירדנו למטה ואוז הניח את מזוודת הנשקים ליד דלת הכניסה ויצאנו לאוויר הקר של תחילת ספטמבר. האופנוע המוכר נח ליד המכונית השחורה עם הקסדות מונחות עליו. כמו תמיד כשנסענו על האופנוע חבשתי את הקסדה והוא טס במהירות עוצרת נשימה אבל הפעם כשהחזקתי את אוז זה לא היה מפחד.
'איפה אנחנו הולכים אוז?' שאלתי כשפנה לתוך היער ולא לכביש המהיר. הוא לא ענה לי והגביר את מהירותו מרים את הגלגל הקדמי. נאחזתי בו והרגשתי אותו צוחק כשזעקתי כשהאופנוע זינק מהאדמה מעל ערימת עפר וחצץ. הוא עצר ליד האגם שבו ביקרנו אמש, המים היו שחורים והדשא מלא בטל קריר של בוקר.
"חכי כאן." אמר והושיב אותי בקצה האגם הולך לתוך היער. אחרי כמה דקות חזר עם חופן של פטל בידו. הוא שטף אותו במי האגם ונתן לי אחד. המיץ שלו היה חמצמץ מתוק ומדהים. ואז השמש החלה לעלות מעל האגם, האור הכתום הרך מנצנץ על פני המים ומשחק עם הגלים יוצר תבניות ורודות דקיקות. הוצאתי את המצלמה שלי וצילמתי את אוז מאחור כך שהיה רק צל שחור על רקע האגם הכתום-ורוד והזריחה עם היער ברקע. צילמתי את השמש בין העצים ואז הוא שאל אותי:
'את רוצה שאהפוך לזאב?' הנהנתי והוא עשה זאת בשקט וחינניות. צילמתי אותו עוד פעם ואז אותו ביער רץ, הכל כאן כל כך יפה חשבתי לעצמי עוברת על התמונות שצילמתי.
"צריך לצאת לונה, אם אנחנו רוצים להפסיק להגיע לשדה התעופה בזמן." אמר אוז ווחזר לצורתו האנושית.
"בסדר, רק עוד תמונה אחת." אמרתי והוא עלה על האופנוע בלי הקסדה, צילמתי אותו. את הנער שכל כך אהבתי והוא אהב אותי. הוא ציחקק לעצמו וניענע את ראשו. עליתי על האופנוע שמה את הקסדה על ראשי ונסענו לשדה התעופה מגיעים דקה או שתיים לפני השאר. הטיסה הקצרה לא איפשרה לי להשלים שעות שינה אבל כן לנוח קצת לפני הנחיתה בבוקרשט והשעות הארוכות בחיפוש אחרי המזוודות שלנו והחברה להשכרת רכבים. בסופו של דבר מייק ואיימי חזרו עם מפתחות לשני מכוניות פורד גדולות ושחורות, כמו תמיד. עליתי למכונית שבה איימי נהגה יושבת עם אוז מאחור ופייז' לידי וקמרון מקדימה, מייק שנהג במכונית האחרת עם לוק לידו דוריאן קלסי ואלי מאחור החל לנסוע מלפנינו ולהוביל אותנו לתוך העיר.
'אי פעם היית ברומניה?' שאלתי את אוז כשנחתי על חזהו והרגשי את פעימות ליבו.
'האמת שלא, לא יצא לי היינו בעיקר הארה"ב ולפעמים בגרמניה או באיטליה כשהמסדר ביקש את נוכחותינו.' אמר נשען לאחור מנסה לנוח מהטיסה והקימה המוקדמת.
'אה…. אוקיי אז לשנינו זה פעם ראשונה.' אמרתי ועצמתי את עיני מנסה להירדם.
תגובות (0)