ילדי המכשפה – פרק 14

*נקודת מבט ליאם*
פשוט עמדתי והסתכלתי. בלי יכולת לזוז. עדיין לא עיכלתי שמאמא סו מתה. מי היה יכול לעשת דבר כזה?? נראה לי שאני יודע מי, ג'רמי. שמעתי את לילי קמה מהמיטה ויורדת למטה.
"היי ליאם מה קרה?" שמעתי אותה אורמת כשנעמדה מאוחורי אבל אני פשוט המשכתי לעמוד ובלהות.
"ליאם אתה בסד- אוי לא!" אמרה לילי כשראתה את מאמא סו. היא דחפה אותי וירדה למטה. היא התקרבה אל מאמא סו והתיישבה לידה.
"מי עשה את זה?" לחשה ודמעות התחילו לרדת מעינייה.
"אני חושב שג'רמי" אמרתי. לילי חיבקה את הראש של מאמא סו ובכתה.
"לילי… אני חושב שאנחנו צריכים לקבור אותה" אמרתי. היא הנהנ וקמה. עזרתי לה להרין את הגופה של מאמא סו ויצאנו איתה החוצה. בחצר של בית חפרנו בור והכנסנו פנימה את מאמא סו.
"צריך לשים פה משהו. שידעו שהיא קבורה כאן" אמרה לילי. ראתי במרחק של כמה צעדים מאיתנו אבן ענקית את הבאתי אותה בקסם. שמנו אתה כמו מצבה על הקבר ובעזרת כמה לחשים חרטנו שם כיתוב.
'כאן נחה מאמא סו. האישה הנחמדה ביותר שחיה אי פעם'. אני חושב שזה די נכון אחרי איך שהיא התנהגה איתנו. שני ילדים מוזרים שהופיעו ככה בבאמצע היער.
"אני נכנסת פנימה. אני לא מסוגלת לראות את זה" אמרה לילי ונכנסה. העפתי עוד מבט ונכנסתי אחריה. ניקינו קצת את הדם שהיה על הרצפה ושטפנו ידיים.
"אני הולכת להכין ארוחת בוקר" אמרה לילי בקול חלוש והלכה למטבח. ידעתי שהיא רוצה להיות קצת לבד אז עליתי לחדר שינה והתיישבתי על המיטה. חשבתי על מאמ סו ועל ג'רמי, שלא נראה שאכפת לו מחיים של בני אדם. או בכלל מחיים של מישהו חוץ מעצמו. אחרי רבע שעה לילי קראה לי לרדת למטה. נכנסתי למטבח והתיישבתי ליד השולחן כשלילי שמה בצלחות פנקייקים שהיא הכינה. ישבנו ליד השולחן ולא נגענו באוכל, סתם שיחקנו איתו. אחרי כמה זמן לילי קמה.
"אני מצטערת ליאם אבל אני חייבת להיות קצת לבד" היא אמרה ויצאה החוצה.
"אל תתרחקי" אמרתי לה. היא הנהנה ויצאה. נשארתי לבד ליד השולח. שקוע במחשבות.

*נקודת מבט לילי*
הסתובבתי קצת ביער. התקשיתי להאמין שמאמא סו מתה. באמת חיבבתי אותה, ועכשיו היא איננה. אחרי כמה זמן של שיטוטים ביער החלטתי לחזור, ידעתי שאני סתם מלחיצה את ליאם. כשנכנסתי לבית הוא עדיין ישב ליד השולחן במטבח, אבל המבט שלו נראה שונה.
"היי ליאם, אתה בסדר?" שאלתי אותו. הוא הרים אלי מבט.
"לפני כמה זמן עברו פה כמה אנשים שנוהגים להביא עיתונים למאמא סו. לא סיפרתי להם שהיא מתה, הם השאירו פה את העיתון" אמר והושיט לי עיתון שהיה מונח על השולחן.
"נו ו..?" שאלתי. הוא הצביע על החלק העליו של העתון.
"תסתכלי על התאריך. העיתון הזה הוא מהיום" אמר ליאם ואני הסתכלתי. בבאת אחת הרגשתי את כל הצבע יורד לי מהפנים.
"היום ה-23 באוגוסט…" מילמלתי.
"את יודעת מה זה אומר" אמר ליאם. הנהנתי.
"עוד שבוע יש לנו יומולדת. עוד שבוע הקללה תפעל"