ילדי המכשפה – פרק 17

*נקודת מבט ליאם*
"השוטרים…הם בדרך לכאן"
"מה לעשות?" שאלה לילי בהיסטריה.
"תירגעי! אנחנו נמצא פתרון" הרגעתי אותה. היא נשמה עמוק.
"יפה. עכשיו אני יכול להרים אותך ונרוץ מפה" אמרתי. אני רץ ממש מהר.
"אולי, אבל אנחנו לא יכולים להשאיר כאן את התיקים. אתה לא יכול לסחוב גם אותי וגם אותם ואם נרוץ בקצב נורמלי לא נספיק" אמרה לילי.
"צודקת. יש לך פתרון אחר?" שאלתי. היא נראתה מיואשת אבל לפתע חייכה.
"יש לי! בוא" אמרה ועלתה למעלה. עליתי ואיתה. היא נכנסה לחדר שינה ולקחה משם את התיקים.
"לאן הולכים?" שאלתי. היא התכופפה ליד הדלת והזיזה מלבן גדול בקיר.
"לילי מה-?" התחלתי לשאול אבל לילי סימנה לי להיות בשקט והצביעה על האוזן שלה והבנתי שהיא שומעת את השוטרים. היא נכנסה לתוך המלבן בקיר ומשכה אותי שאכנס אחריה. נכנסנו ואז היא החזירה את המלבן של הקיר למקום.
"מה זה המקום הזה?" לחשתי לה.
"לא יודעת, מצאתי את זה עכשיו" לחשה לי בחזרה. ישבנו שם קצת בשקט ואז גם אני יכולתי לשמוע את המשטרה מגיעה.הם ערכו סיור קצר בבית.
"אין פה כלום.. ראית את הקבר של הזקנה" אמר אחד מהם.
"אתה חושב שהם הרגו אותה?" שאל השני.
"לא נראה לי.. הם כולה ילדים. חוץ מזה היא הייתה ממש זקנה… זה טבעי" אמר הראשון.
"אתה כנראה צודק. בוא נחזור" אמר שוב השני והם הלכו. אחרי כמה זמן לילי הוציאה את המלבן ויצאנו החוצה.
"מקום שימושי" אמרתי. לילי צחקה.
"מה?" שאלתי. אבל לילי רק צחקה.
"מצב כפית" מילמלתי והיא צחקה עוד יותר. ישבנו ככה הרבה זמן כשלילי צוחקת ואני רק רוצה לדפוק את הראש בקיר. אני התעסקתי קצת עם העיתונים והכל כשלילי המשיכה לצחוק עד שקלטתי משהו. לא משהו משמח.
"טוווב, לילי כשתפסיקי לצחוק.." התחלתי והיא מיד הפסיקה לצחוק וזה גרם לי לצחוק.
"נוו מה ליאם?" היא שאלה.
"עכשיו כשהפסקת לצחוק… אולי זה יעניין אותך לדעת שמחר יום שבת" אמרתי והיא החווירה.
"יום שבת.." מלמלה.
"יום שבת" הנהנתי. היא ניערה את האראש וחייכה.
"מזל טוב ליאם – ממחר אתה בן 13"