ילדי המכשפה – פרק 18

*נקודת מבט ליאם*
-יום שבת-
קמתי בבוקר וירדתי למטה. לילי חיכתה לי במטבח עם עוגה וכתר פרחים מאולתר.
״מזל טוב ליאם!! אתה בן שלוש-עשרה היום״ אמרה בחיוך. חייכתי חיוך מאולץ והתיישבתי ליד השולחן. לילי חתכה את העוגה תוך כדי שהיא שרה שירי יומולדת. אכלתי קצת מהעוגה ולילי הציעה שנשחק כל מיני משחקים של יומולדת אבל לא הסכמתי.
״ליאם למה אתה בבאסה?? זה היומולדת שלך! אתה צריך להיות שמח״ אמרה לילי.
״כן רק שכחת דבר חשוב, זה היומולדת האחרון שלי. אני לעולם לא יהיה בן 14״ אמרתי. לילי קמה עם הבעה בין כעס לעצב. מיד התחרטתי שאמרתי את זה.
״תגיד תודה, לפחות אתה זוכה להיות נער ולחגוג עוד יומולדת אחד לפני שאתה מת״ אמרה ועלתה למעלה. קברתי את הראש בין הידיים. אני לא מאמין שאני כזה אידיוט, החלום של לילי הוא להיות נערה, להיות בת 12. משהו שלא יקרה. ואני סתם מתלונן. עליתי למעלה וראיתי את לילי יושבת על המיטה שלה.
״לילי אני מצטער, אני לא יודע מה עבר עלי אני…״ אמרתי. לילי קמה וחייכה.
״זה לא משנה, גם אני לא מסתדרת עם העובדה שנמות עוד שלושה ימים״ אמרה והובילה אותי למטה. אכלנו עוד קצת מהעוגה והפעם אני הצעתי לשחק במשהו. שיחקנו בכמה משחקי יומולדת ואז יצאנו החוצה לכיוון נחל קטן שזורם לא רחוק מהבית.
״מאיפה מצאת את הפרחים האלה?״ שאלתי כשהגענו לנחל והורדתי את הזר מהראש.
״לא רחוק מהבית יש חלקה קטנה עם פרחים״ אמרה לילי.
״זה ממש יפה״ אמרתי והיא חייכה. נכנסנו לנחל והתחלנו מלחמת מים ענקית. כשהשמש התחילה לשקוע יצאנו מהנחל וחזרנו לבית. התקלחנו ואכלנו ארוחת ערב ואת מה שנשאר מהעוגה.
״אני חייב להודות שהיומולדת הזה היה באמת כיפי״ אמרתי.
״הכל תלוי בגישה״ חייכה לילי. חייכתי בחזרה ואז הלכנו לישון.

*נקודת מבט לילי*
-יום ראשון-
״תגיד ליאם אתה חושב שאנחנו צריכים להודיע למשפחות שלנו על הקללה ושאנחנו עומדים למות?״ שאלתי. ליאם הרים מבט מהעיתון.
״לא, זה סתם ייצור בלאגן״ אמר.
״אבל מה יקרה אחרי שנמות?״ שאלתי שוב.
״באמת שאני לא יודע, אני מניח שפשוט נישאר כאן עד שמישהו יימצא אותנו״ אמר ליאם.

-יום שני בערב-
״ליאם..״ אמרתי בלחש באמצע ארוחת הערב. לא ממש אכלנו, יותר שיחקנו עם האוכל.
״מה?״ שאל.
״אני לא רוצה למות״ אמרתי והרגשתי איך הדמעות מתחילות לרדת לי מהעיניים. ליאם קם וחיבק אותי.
״אני יודע לילי.. אבל זה לא משהו שאת יכולה לשלוט בו״ אמר.
״זה לא ממש מעודד״ אמרתי. ליאם גיחך.
״זה הדבר הכי טוב שחשבתי עליו. בואי נלך לישון״ אמר. עלינו למעלה ונשכבנו במיטות. נרדמתי כשהחשבה האחרונה שלי היא אם בכלל אתעורר בבוקר.

בחלום שלי הכול היה שחור. לא ראיתי כלום. לא משנה כמה רצתי וצעקתי, כלום לא עזר. לפתע הפנים של ג׳רמי הופיעו מולי. הוא אמר משפט אחד ונעלם.
׳זה מתחיל׳