ילדי המכשפה – פרק 19

*נקודת מבט לילי*
׳זה מתחיל׳
התעוררתי בבהלה. ליאם ישב לידי על המיטה וראיתי אגלי זיעה קטנים על המצח שלו.
״טוב… לפחות התעוררנו בבוקר״ ניסיתי להיות אופטימית. ליאם חייך חיוך מאוד מאוד מאולץ.
״לפחות זה״ אמר. ירדנו למטה לאכול קצת ואז סתם ישבנו ובהינו באוויר.
״איך נדע שזה מתחיל?״ שאלתי ושברתי את השתיקה.
״אני לא יודע… אני חושב שהוא יגיד לנו״ אמר ליאם. הסתכלתי לו בעיניים וידעתי שהוא חושב כמוני, שזה פשוט יתחיל, בלי אזהרה מוקדמת.

״ליאם… נראה לך שזה יתחיל היום?״ שאלתי אותו.
״כן, זה אמור להתחיל היום״ אמר.
״למה הוא בחר דווקא את היום הכי חם בשנה?״ מלמלתי ובעזרת קסם הגברתי את הקירור. אחרי כמה דקות של שתיקה נשברתי והפעלתי את הטלוויזיה.
׳…כמו שזה נראה היום זה היום הכי קר בשנה..׳ אמר בקריין ואני הבטתי בליאם. זה לא שחם היום. זה הקללה, זה התחיל. הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לדפוק בקצב מטורף.
״ליאם…״ לחשתי.
״מה קרה?״ שאל.
״ליאם אני מפחדת״ אמרתי והתחלתי לבכות.
״לילי.. הייתי מנסה לעודד אותך אבל אין לי שום דבר חכם להגיד עכשיו אז פשוט אל תחשבי על זה״ אמר ליאם. חייכתי חצי חיוך וניסיתי להרגע, חשבתי על ההורים שלי, דניאל ואנה. על האחיות שלי, ארי ושני… ואפילו קצת על ג׳יימס.
המחשבות שלי נקטעו בבאת אחת כשהרגשתי שמשהו משתנה. כאילו משהו חזק יותר בא.
״ליאם… גם אתה הרגשת את זה?״ שאלתי.
״כן… אבל אני לא-״ לפתע ליאם הצמיד את הידיים לראש שלו. הוא עצם עיניים בחוזקה ונראה היה שהוא עומד לצרוח או משהו.
״ליאם… מה?״ שאלתי. אבל אז הבנתי כי באותה שניה הרגשתי כאילו מישהו דחף את הראש שלי לתוך טוסטר ומעך אותו בפנים. הראש שלי שרף וכאב והייתי צריכה להתאמץ ממש חזק כדי לא לצרוח. תוך כמה שניות כבר שכבתי על הרצפה כשהידיים שלי צמודות לרקות שלי ומנסות להפסיק איכשהוא את הכאב הבלתי נסבל הזה. הצלחתי לראות את ליאם לידי נשכב גם על הרצפה, לא מסוגל לעמוד. הושטתי לו יד והוא תפס אותה. שכבנו ככה על הרצפה כמה זמן עד שלאט לאט הכאב נרגע. בסוף הכאב נעלם לגמרי ואני וליאם נשארנו שוכבים על הרצפה, מתנשפים.
״למה פתחתי את הפה שלי״ מלמלתי. ליאם גיחך קצת ומיד הפסיק. התיישבנו ושתינו קצת. לפתע שמעתי את הקול של ג׳רמי בתוך הראש שלי. ׳זאת רק ההתחלה׳.
״שמעת את זה?״ שאל ליאם. הנהנתי. שתינו עוד קצת ואז התחיל עוד משהו. בהתחלה זה הרגשי כאילו מישהו שורף את הגוף שלי. אחר כך זה השתדרג והרגשתי כאילו אני עומדת בתוך מדורה שחמישים פילים קוצים עליה. הייתי בטוחה שאני לא אחזיק מעמד.. שאני מתה עכשיו… לפתע הרגשתי יד קרה על המצח שלי. כל הכאב של ׳השריפה והפילים׳ כאילו נשאבו לתוך היד הזאת. בסוף הכאב נעלם לגמרי. ניסיתי להתיישב אבל שמעתי קול רגוע מעלי.
״אל תזוזו. אתם עדיין חלשים מידי״ אמר הקול. ניסיתי להתמקד בדובר, או שאני צריכה להגיד דוברת. ראיתי פנים לבנות עם שיער חום ועיניים ירוקות.
״אמא?״ לחשתי. האישה חייכה.
״כמעט. אבל את מכירה אותי״ אמרה שוב בקולה המרגיע. ניסיתי לחשוב את מי אני עוד מכירה.. ואז נזכרתי.
״לינדה?״