ילדי המכשפה – פרק 20

*נקודת מבט לילי*
״לינדה?״ לחשתי. לינדה חייכה.
״כן, זאת אני״ אמרה ברכות. קלטתי מזווית העין את ליאם מתיישב וניסיתי גם אבל זה גרם לראש שלי להסתחרר אז חזרתי לשכב.
״מה את עושה פה? את לא אמורה להיות בשנת אלף ששמאות או משהו?״ שאל ליאם. לינדה חייכה שוב ונתנה לו ולי לשתות קצת. אחרי שנרגענו הם עזרו לי לשבת ואז יכולנו לדבר נורמלי.
״אני באמת לא אמורה להיות כאן. אבל כשראיתי שג׳רמי לא מבטל את הקללה שלו הייתי חייבת לבוא ולעשות משהו״ אמרה לינדה.
״מה זאת אומרת לעשות משהו?״ שאל ליאם.
״לעשות משהו הכוונה היא לעשות משהו נגד הקללה. לבטל אותה״ אמרה לינדה. ׳לבטל את הקללה׳… לקח לי כמה זמן להבין מה זה אומר.
״את.. את ביטלת את הקללה? אנחנו לא נמות?״ שאלתי.
״ביטלתי אותה. אתם לא תמותו״ אמרה לינדה בחיוך.
״אנחנו לא נמות״ חזרתי אחריה באושר.
״ואאוו… אני לא יודע איך נוכל להודות לך״ אמר ליאם.
״אני חושבת שאמירת תןדה קטנה תספיק. אחרי הכל, אני הסבתא של הסבתא של הסבתא ועוד מלא סבתות שלכם. אני לא יכולה לתת לכם למות״ אמרה.
״לינדה… תודה!״ אמרנו ליאם ואני ביחד.
״אין בעד מה. טוב אני חושבת שאתם צריכים לחזור הביתה״ אמרה לינדה.
״את לא חוזרת איתנו?״ שאלתי.
״לא״ אמרה לינדה.
״למה? כולם ממש ישמחו לראות אותך.. ואולי תעברי לגור איתנו!״ הציע ליאם. לינדה צחקה צחוק נעים.
״אני ממש רוצה וזאת הצעה נדיבה מאוד אבל אני לא יכולה. אם אני אעבור לגור איתכם זה יפר את האיזון של הטבע. אתם לא תיוולדו וזה ייצור כאוס. לצערי אני חייבת לחזור לשנה שלי, שנת אלף ששמאות ומשהו, או כמו שאתם הצעירים קוראים לה- שנת תרפפו״ צחקה לינדה.
״לינדה.. אני מבין״ אמר ליאם וראו עליו שהוא מאוכזב.
״אל תדאגו, אני אבוא לבקר״ אמרה לינדה ושנינו חייכנו.
״תודה שוב״ אמרנו.
״בבקשה״ היא חייכה והניפה את ידה. חור נוצר באמצע האוויר והיא נכנסה פנימה.
״תמסרט דרישת שלום למשפחות שלכם״ אמרה לינדה ונעלמה ביחד עם החור. הסתכלתי על ליאם וחיבקתי אותו חזק. זהו, אנחנו נחייה. אני אזכה להיות נערה, והכי חשוב – אנחנו יכולים לחזור הביתה.
״ליאם.. בוא נחזור הביתה״ אמרתי וליאם חייך. ארזנו את כל החפצים שהספיקו להתפזר בזמן שהיינו בבית של מאמא סו. אחרי שסיימנו יצאנו החוצה כדי להיפרד ממנה בפעם האחרונה. שמנו קצת פרחים על הקבר והלכנו. הלכנו לכפר שבו ליאם ואני ביקרנו לא מזמן. עברנו ליד כל החנויות, מאושרים. אחרי כמה זמן הגענו לתחנת אוטובוס ועלינו על הקו שייקח אותנו הביתה. אחרי רבע שעה ליאם ואני כבר עמדנו מול. הבתים שלנו.
״טווב… ביי בינתיים. נדבר״ אמרתי לו והתחבקנו חיבוק אחרון. ליאם הלך לביניין שלו ואני הלכתי לשלי. הקשתי את הקוד בכניסה ועליתי במדרגות… קומה ראשונה… שניה.. שלישית והגעתי. נעמדתי מול הדלת ורק אז הפנמתי – אני בבית.