ילדי המכשפה – פרק 21

רק עכשיו הפנמתי – אני בבית.
נשמתי עמוק ודפקתי על הדלת. שמעתי את אבא צועק משהו ואומר לשני לרדת לו מהרגל. אחרי כמה שניות הדלת נפתחה ואבא שלי עמד שם. הוא נראה עייף ותשוש אבל ברגע שראה אותי הוא חייך חיוך ענק וראיתי ניצוץ נדלק בעיניים שלו.
״היי אבא״ אמרתי. הוא בהה בי קצת ואז מחץ אותי לחיבוק ענקי.
״לילי!! אני לא מאמין!! את בבית!! היינו בטוחים שאת..״ אמר ושיחרר אותי. הוא בחן אותי קצת והניד בראשו.
״את לא נראית משהו. את חייבת לאכול משהו. בואי״ אמר ונכנסתי פנימה. הרחתי את הריח של הבית. אני לא חושבת שעד עכשיו הבנתי כמה התגעגעתי לכל זה.
״חכי פה אני אקרא לאמא״ אמר אבא והלך לחדר. לפתע ארי הגיעה בריצה מהמסדרון.
״אבא!! שני לוקחת לי את ה..״ היא התחילה לצעוק אבל הפסיקה ברגע שראתה אותי.
״לילי!!!!!״ היא צרחה אחרי כמה שניות של שתיקה ורצה אלי. הושטתי ידיים והיא קפצה אליהן.
״ואוו את כבר כבדה״ אמרתי והיא צחקה.
״התגעגענו אלייך!! איפה היית?״ שאלה.
״אני אספר אחר כך״ אמרתי והורדתי אותה.
״שניייייייי!!!!!״ היא צרחה ורצה לחדר. כעבור כמה שניות היא חזרה עם שני וכל אחת מהן תפסה לי רגל.
"אני רוצה לשבת! תעזבו״ צחקתי והן רק הידקו את האחיזה שלהן. חייכתי לעצמי והתיישבתי בזהירות. אבא שלי הופיע במסדרון עם אמא שלי.
״לילי!״ היא אמרה והלכה מהר לכיווני. קמתי והתחלתי לרוץ אליה עד ששמעתי רעש מוזר. יש לי שמיעה ממש מצוינת ותמיד אני שומעת חמש ללבות פועמים בבית. עכשיו שמעתי שש. העפתי מבט לעבר אמא שלי וקלטתי שהבטן שלה…. מאוד התנפחה, במילים עדינות.
״אמא… את בהיריון?״ שאלתי. היא חייכה והינהנה באושר.
״גילינו את זה כמה חודשים לפני שנעלמת. חיכינו לרגע המתאים לספר לכן אבל…״ היא אמרה. הלכתי אליה וחיבקתי אותה בעדינות.
״אני חושב שהנעדרת הקטנה שלנו צריכה להיכנס למקלחת. אחרי שאת יוצאת תספרי לנו מה קרה״ אמא אבא שלי ואני הרפיתי מאמא. נכנסתי למקלחת וכשיצאתי ראיתי שכולם מחכים לי ליד השולחן עם אוכל ואמא דיברה בטלפון עם לורן. כשהיא ראתה שיצאתי היא ניתקה.
״דיברתי עם לורן. גם ליאם חזר״ אמרה.
״אני יודעת.. חזרנו ביחד״ אמרתי. התיישבתי לידם וסיפרתי להם הכל, על הקללה והבריחה ולינדה והכל. אבל לא סיפרתי לה שהסיבה לקללה היא שאמא הרגה את סלנקון.
״וואאוו.. זה נורא״ אמרה אמא שלי.
״למה לא סיפרת לנו?״ שאל אבא.
״לא יכולתי.. זה היה נורא מידי״ אמרתי. ההורים שלי קמו וחיבקו אותי.
״לא נורא… העיקר שזה מאחורינו״ אמר אבא.
״הכול מאחורינו״ הסכמתי איתו. נראה לי מיותר לציין שזה היה מאוד לא נכון….