ילדי המכשפה – פרק 22

-שבוע אחר כך-
"ליאם! אנחנו נאחר!" עמדתי מתחת לבניין של ליאם וצעקתי לו. תוך כמה שניות ליאם ירד.
"העולם השתגע! את מוכנה לפני" אמר. צחקתי והתחלנו ללכת. עבר שבוע מאז שחזרנו מהביתה ונרא שחוץ מההריון של אמא שלי שום דבר לא השתנה, כמעט. ההורים שלנו יותר מגוננים עלינו ותמיד יש מיני-סצינה לפני שאני יוצאת מהבית. הלכנו כמה דקות והגענו לבית הספר.
"תחכי לי בכיתה שלך נחזור ביחד" אמר ליאם והלך לכיתה שלו. חייכתי ונכנסתי לכיתה שלי.
"הנה הילדה בת ה-12 שלי!!" צעקה אנני, החברה הכי טובה שלי. לפני כמה ימים היה לי יומולדת 12 וזה הרגשי כמו חלום שמתגשם, ובמובן מסוים זה באמת היה ככה.
"הנה הילדה הכמעט-בת-12 שלי!!" צעקתי חזרה והתיישבתי לידה. פיטפטנו קצת ואז המורה נכנסה והשיעור התחיל.

כשיום הלימודים נגמר אספתי את כל הדברים שלי.
"עוד שניה אני מפספםסת את האוטובס אז זזתי, ביי!" אמרה אנני ורצה החוצה, נשארתי רק עם ג'יימס בכיתה. גיחכתי לעצמי והמשכתי לאסוף את חפצי בשקט.
"לילי, את מוכנה ללכת?" שמעתי קול מעלי וראיתי את ליאם נכנס לכיתה.
"כן. בוא נזוז" אמרתי והתקדמנו לכיוון היציאה. לפתע הדלת מולנו נטרקה בחוזקה. ליאם ניגש אליה וניסה לפתוח אותה אבל היא הייתה נעולה.
"מה קורה פה?" שאלתי. ליאם משך בכתיפיו ואז שמעתי את ג'יימס מכחכח בגרונו.
"אממ, ג'יימס, אתה מוכן לעזור לנו לפתוח את הדלת?" שאלתי אותו.
"אני אעזור לכם לפתוח. אני רק רוצה לסיים משהו קטן קודם" אמר. הוא הרים את ידו באוויר וליאם עף על ארון תצוגה מזכוכית שהיה לנו בכיתה ונפל על הרצפה עם חתך מעל הגבה. הוא התרומם והצמיד את היד לפצע כדי לעצור את הדימום.
"מה..?" שאל ליאם ואני הרחתי את האוויר. הרחתי את הדם של ליאם ואת הריח של ג'יימס. כשממש הצרכזתי שמתי לב שבריח של ג'יימס יש משהו מוכר.. מוכר, אבל לא בצורה נעימה.
"ג'יימס… מה קורה כאן?" שאלתי. ג'יימס גיחך.
"את מבינה.. לפני כמה שנים אבא שלי התחיל משהו ולא סיים. אז אני עוזר לו לסיים" אמר.
"מי זה אבא שלך?" שאלתי אותו.
"עדיין לא קלטת?" חייך ג'יימס ועיניו הבזיקו באדום.
"ג'רמי" מלמלתי. ג'יימס מחא כפיים.
"סופסוף נזכרת להשתמש בשכל שלך. כן, אבא שלי הוא ג'רמי והמשמיה שלו היא להרוג אתכם. הוא לא הצליח, אז אני ממשיך אותו" אמר ג'יימס.
"חתיכת…" התחיל ליאם ויצר כדור חשמל בין הידיים שלו, הוא ממש טוב בלחשים מהסוג הזה. ג'יימס שוב הניף את היד שלו וליאם התרסק לתוך ארון התצוגה שוב והפעם ליאם נפל על הריצפה בלי לזוז.
"תמיד שנאתי את הארון הזה.." מלמל ג'יימס. הלכתי אל ליאם אבל ג'יימס השיט יד וקפאתי במקום בלי יכולת לזוז.
"ג'יימס תשחרר אותי!" צעקתי עליו. הוא הרים אותי באוויר ואז שיחרר אותי ונפלתי על הרצפה. נעצתי בו מבט רצחני והלכתי לליאם. כשהייתי עם הגב לג'יימס מילמלתי לחש ואחרי שתי שניות הבגדים שלו עלו באש. הוא נאנק וניסה לכבות אותם ואני התחלתי לטפל בפצעים של ליאם. בקושי סגרתי אחד מהם וכבר עפתי לצד השני של החדר. ג'יימס הצליח לכבות את האש ולמזלו ((ולמזלי) הבגדים שלו לא נשרפו. הוא חייך ונקש באצבעותיו. מאחוריו הופיע עיגול שחור גדול ומתוכו יצא ג'רמי.
"יפה יפה, אולי קצת המעטתי בערכך" אמר וטפח לג'יימס על הכתף. הרמתי את ידי בכוונה לתקוף. אני יודעת שהוא רוצה להרוג אותי ואני לא אמות בלי להשיב מלחמה. לפתע נשמעו מחוץ לכיתה צעקות ומישהו דפק על הדלת.
"נסתפק באחד" אמר ג'רמי והוא, ג'יימס וליאם נעלמו כשלא היו. הדלת נפתחה והשרת נכנס פנימה."סליחה" אמרתי ויצאתי החוצה בריצה. הגעתי הביתה. עכשיו אני צריכה להתמודד עם האמת העגומה, ליאם נעלם עם ג'יימס וג'רמי ולא משנה כמה אני אנסה אני לא אצליח למצוא אותו. וגם אם כן, אני לא אמצא אותו חי.