ילדי המכשפה – פרק 23 ואחרון!!!!

——— בבקשה תקראו את ׳רציתי להוסיף׳ :)———
כשהגעתי הביתה הייתי צריכה להסביר להורים שלי את המצב. ג׳רמי וג׳יימס חטפו את ליאם. אמא שלי סיפרה את זה ללורן ואבא שלי ואני התחלנו לחפש אותו. לא משנה מה עשינו, איפה חיפשנו, איזה כשפים הפעלנו, שום דבר לא עזר. ליאם נעלם. אחרי שגם ההורים שלו ידעו הכפלנו את החיפושים. שנה וחצי אחרי שהוא נחטף המבוגרים כבר התחילו להתייאש, אבל אני לא וויתרתי. המשכתי לחפש אחריו קצת באובססיביות. זה נשמע כאילו אני מאוהבת בליאם אבל זה לא נכון. אני מרגישה איזושהי בעלות עליו, הוא היה איתי מהרגע שגילינו על הקללה, היחיד שידע את הסוד שלי. הוא ואני היינו מחוברים במחשבות, ידענו בדיוק מה עובר אחד לשניה בראש. הוא כמעט אח גדול בשבילי, אולי אפילו יותר מזה.
עברו שלוש שנים מאז שליאם נעלם. אני כבר בת 15, הוא אמור להיות בן 16. אמור. לאף אחד אין מושג איפה ליאם. אף אחד לא שמע ממנו או ראה איזשהוא אות ממנו. כל קשר מוחי שהיה ביני לסין ליאם בזמן הקללה התפוגג ברגע שלינדה הצילה אותנו, נראה לי זה הדבר היחיד שאני מתחרטת עליו בכל הקטע עם הקללה, זה היה יכול להיות שימושי עכשיו.
עוד שנה עברה. עוד שנה של התאהבויות, פרידות, לידות חדשות ודאגות. כל כך הרבה דברים השתנו, כמעט הכל. בקושי נשאר זכר לימים עברו.
אבל יש משהו אחד שנשאר אותו דבר.
משהו אחד שחוזר על עצמו ייום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה, שניה אחרי שניה.
שאלה אחת שכולם שואלים כל הזמן.
שאלה אחת שאף אחד עדיין לא מצא עליה תשובה.
איפה ליאם?

היום ציינו ארבע שנים וחצי להיעלמות של ליאם. לחטיפה שלו. ישבתי ליד השולחן ובהיתי באוייר. לפתע זה הכה בי. לפתע ראיתי את זה. לפתע ידעתי הכל.
ידעתי את התשובה לשאלה שכולם שאלו.
התחלתי לרוץ. מתעלמת מהקריאות של ההורים שלי. מהצעקות של האחיות שלי ומהבכי של אחי הקטן. לא הקשבתי לאף אחד חוץ מלעצמי. יצאתי מהבית לרחוב. אנשים צעקו אחרי, מכוניות צפרו לי אבל לי לא אכפת. אני ממשיכה לרוץ. אני נכנסת לתוך הכפר שבוא אני וליאם היינו כשברחנו ביחד. אני רורה על הרצפה שלט רטוב עם התמונה של ליאם מאותה תקופה. אני רצה ודורכת על זה. זה לא מה שחשוב עכשיו. מה שחשוב עכשיו זה שאני לא אפסיק לרוץ. לא אתן מנוחה לרגליים שצורחות מכאב. לא אתן להיגיון להשפיע על המחשבות שלי. פשוט לתת ללב להדריך אותי. ללב ולתמונה שהוא שם לי בראש. יצאתי מהכפר ורצתי לתוך היער. עברתי ליד הבקתה של מאמא סו בלי לעצור. המשכתי לרוץ. הג׳ינס שלי נקרעו והחולצה שלי התלכלכה. הרגליים שלי דיממו מהחתכים שגרמו לי הענפים והשיחים על האדמה. לא ננתי לזה להפריע לי. אחרי כמה זמן של ריצה הגעתי לחומה גדולה של שיחים. פילסתי את דרכי ביניהם ומצאתי את עצמי בגן עדן.
המקום היה נראה כאילו הוא יצא מתוך סיפור. היה שם מפל מים יפיפה שנשפך לתוך אגם גדול בצורת עיגול מושלם. מסביב היה הרבה דשא ופרחים. נעצרתי ונשמתי את האוויר הצח. הסתכלתי מסביב נהנית מהנוף.
והוא היה שם
ליאם עמד עם הגב אלי. הוא הסתכל על המפל ונראה כאילו הוא שקוע במחשבות. הוא כנראה שמע אותי והסתובב. השיער השחור שלו היה פרוע, הוא גבה מאוד ומחת לגחולצה שנגזרו לה השרוולים נגלו זרועות שריריות למדי. הבטתי לתוך העיניים שלו. זיהיתי בהן את אותו הניצוץ שראיתי בכל פעם שהיה מאושר. התקרבתי אליו קצת והוא חייך ופרש את ידיו.
״אני לא מאמין! איך גדלת!״ אמר והתקרב אלי. השפלתי מבט אל הגוף שלי. אל הרגליים הגבוהות והבטן השטוחה. העברתי את ידי על הצמה הבלונדיניץ הארוכה שלי והרמתי מבט.
״ליאם?״ לחשתי. הוא התקרב אלי עוד קצת והנהן. רצתי אליו ומחצתי אותו בחיבוק ענק.
״איפה היית?״ שאלתי. הוא ליטף את ראשי.
״זה לא משנה עכשיו״ אמר התרחקתי ממנו קצת.
״אבל אתה נשאר פה. נכון?״ שאלתי שוב.
״אני נשאר פה״ אמר.
״לתמיד?״ שאלתי כשאני מביטה לתוך עינייו. ופעם הראשונה בחיי לא הבנתי מה עובר לו בראש.
״לתמיד״

הסוף