ילדי המכשפה – פרק 7

*נקודת מבט לילי*
פקחתי עיניים. התיישבתי על השק"ש והחזקתי את הראש בין הידיים. חלמתי את אותו החלום כמו ליאם רק עם המשפחה שלי. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם חלום, אבל על מי אני עובדת? זה יקרה.
"לילי? קומי" שמעתי את ליאם קורא לי. הרמתי את הראש והסתכלתי עליו.
"תגיד, חשבת מה יקרה אחרי שהקללה תופעל? אחרי שנמות?"שאלתי. ראיתי אותו נושך את שפתיו.
"אני לא יודע" ענה. אבל שנינו ידענו. אחרי שנמות ניהיה רק שתי גופות ביער ומי יודע מתי ימצאו אם בכלל.
"עזוב, אני סתם מלחיצה אותנו. מה יש לארוחת בוקר?" שאלתי וראיתי שהוא שמח ששיניתי נושא.
"טוב, הלחם עמד להיגמר אז שכפלתי אותו והיום חוץ מאוכמניות מצאתי גם פטל" הוא אמר והושיט לי חופן. חייכתי והתחלנו לאכול. למרות כל הכשפים שלנו הארוחות לא מצוינות וגם לא ממש משביעות. אכלנו ככה כמה זמן ואז סתם שכבנו והסתכלנו.
"לילי, אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד לצוד" אמר ליאם כבדרך אגב. התרוממתי והסתכלתי עליו.
"לצוד? עם חץ וקשת ורובים? לצוד חיות?" שאלתי. ליאם הסתכל עלי.
"כן, תסתכלי עלינו לילי, אנחנו לא יכולים לחיות על לחם ואוכמניות כל-כך הרבה זמן. אנחנו חייבים בשר" ליאם צדק. שנינו נראינו רזים מאוד וחלשים מאוד.
"איך בדיוק נצוד?" שאלתי. ליאם חייך וניגש אל התיק שלו. הוא חיטט בו קצת והוציא רובה ציד, קשת ושלושים חיצים.
"מה את מעדיפה?" שאל. הצבעתי על הקשת והחיצים.
אחרי רבע שעה הסתובבנו ביער כשעל הגב שלי אשפת החיצים וליאם החזיק את הרובה ציד. הוא לימד אותי לירות חיצים ואז התאמן קצת עם הרובה. בערב הכנו את שתי הארנבות שתפסנו על האש.
"היית ממש טובה היום" אמר ליאם כשסובב את הארנבת כדי שתיצלה יותר טוב.
"ממש טובה, אני גרועה ברמות אתה טוב" אמרתי. ליאם הוריד ארנבת אחת בשני כדורחם ואני את הארנבת השניה בשלושה חיצים אחרי שעשרה מהם נתקעו בעץ.
"היית ממש טובה יחסית למתחילים. אני בטוח שתשתפרי" אמר ליאם ואני פלטתי נחרת בוז.
אכלנו את שתי הארנבות והלכנו לישון.

"לילי? לילי!" שמעתי צעקות. הסתובבתי וראיתי את אמא שלי מסתובבת ביער וקוראת בשמי.
"אמא!! אמא אני כאן!" צרחתי בחזרה אבל היא לא שמעה אותי.
"לילי בואי! איפה את?" היא המשיכה לצעוק.
"אמא אני כאן!" צעקתי. היא הסתובבה אלי וחייכה. רצתי אליה ועמדתי לחבק אותה אבל אז שמתי לב למשהו, משהו בפנים שלה. הם התחילו להשתנות והפכו לפנים של ג'רמי.
"אמא?" לחשתי. ג'רמי חייך.
"לא תצליחי לברוח מזה" אמר ונעלם. הייתי מוקפת בגופות של המשפחה שלי. הראש שלי כאב, איים להתפוצץ ו-
התעוררתי בבהלה. אני שונאת אותו. שונאת את ג'רמי ואת כל החלומות שהוא שותל לי בראש.
"ליאם" אמרתי והסתובבתי אליו. הוא לא היה בשק"ש.
"ליאם?" צעקתי והתרוממתי.
"ליאם!" התחלתי לחפש אותו. הוא לא היה בשום מקום. נכנסתי עמוק יותר ליער אולי הוא מצא אוכמניות או משהו.
"לייייאאם!" צרחתי. אבל הוא נעלם.