ילדי הירח פרק-1: ירח מלא

אני לונה, אני בת 17 ואני לא הילדה הכי יפה בגן.
אני גבוהה מידי, רזה מידי, עיני צלולות מידי ושיערי בלונדיני מידי.
אני לא אוהבת לחיות העיירה שלי אז ברחתי ליער. תמיד מצאו אותי והחזירו אותי, אבל היום הכל משתנה. היום ירח מלא.
אני יושבת עמוק ביער ומקשיבה לקולותיו. לשבת כאן זה הדבר האהוב עלי. ציוצי הציפורים, הרוח הקלה עם ריח של טחב, יללות הזאבים בלילות בהם הירח אינו מוסתר ע"י עננים כבדים של גשם שנראים נצחיים כאן.
אני אוהבת זאבים, תמיד אהבתי ותמיד אוהב. אני רגילה להיות במחיצתם, כל חיי גרתי בשולי היער ותמיד נמשכתי אליו. רציתי לראות אותו, לרוץ בתוכו. לראות את יושביו, אני רגילה למראות של היער. ויצוריו רגילים אליי.
כבר ראיתי כמה זאבים בחיי, הם מתקרבים מסתכלים ומאבדים עניין ברגע שרואים שאתה לא ארוחה טובה או שפשוט לא כדאי להם להתעסק איתך.
רבתי עם אימי, היא עוד פעם כועסת עלי כי לא הלכתי לבית הספר כדי להיות ביער.
"לונה! תחזרי לכאן מיד את שומעת אותי?" היא צרחה עליי כשיצאתי מהבית עם כלום חוץ מהבגדים שלי וסכין הצייד של סבי.
שמעתי אותה אבל לא רציתי להקשיב, הלכתי כמו תמיד ליער כדי להירגע. להרגיש את הרוח על פני, להריח את האורנים מסביבי.
ראיתי זאב יחיד, מראה מוזר אם מתחשבים בעובדה שהם חיים בלהקות. הוא הסתכל עליי במבט מוזר ואז הבנתי שמבטו לא היה מוזר, אלא עיניו. הן היו שונות משל זאב, כמעט אנושיות במראן. גדולות וחומות. קמתי ממקומי בראש הגבעה כשהוא החל להתקרב אלי, כדי להראות לו שאני גדולה ולא כדאי להתקרב יותר מידי. אבל הוא לא עצר, הרמתי את הסכין שלי וחשפתי שיניים. הוא רק נהם אלי והתחיל לרוץ. נהבלתי התחלתי ללכת אחורה במטרה לברוח ממנו עד שיעזוב אותי. נתקלתי בבול עץ נפול ומעדתי אחורנית, הוא קפץ עלי והצמיד אותי לאדמה. התחלתי לצרוח, הוא היה גדול יותר מזאב רגיל ופרוותו הייתה כל כך שחורה עד שחשבתי שהתעלפתי מכיוון שלא ראיתי דבר מבעדו. דחפתי אותו מעלי והוא נשך אותי בזרועי. כאב פילח את כל ידי כשהוא עזב אותה, נשמע יללה מרוחקת של זאבים, הזאב הסתובב לכיוון היללות ואז בחזרה אלי ונהם. קמתי ממקומי והוא התרחק מעט. נבח והחל לרוץ לכיוון השני, דם זרם ממקום הנשיכה שלו וניסיתי לעצור את הזרימה. אך ללא הצלחה, איבדתי המון דם. נפלתי על בירכי ותלשתי מעט טחב כדי לעצור את הדימום, הדבר האחרון שראיתי לפני שהתעלפתי היה זאב לבן עם כתמים אפורים. הוא נראה כמו הירח עכשיו.
**********************************************************************************************************

"אני אומרת לך בפעם המאה מייק, אנחנו לא צריכים עוד פה להאכיל!"
"תקשיבי איימי, אני לא החלטתי להביא אותה לכאן. זאת הייתה אלי שחשבה שזה נבון להביא קורבן נשיכה!"
"אל תאשים אותה! היא רק ילדה קטנה!"
"לא זאב נשך אותה! זה היה דאריוס! ראיתי אותו כשהגעתי אליה!"
פקחתי את עיני לאט וראיתי שלושה אנשים בחדר בו שכבתי. גבר מוצק וגבוה עם שיער חום, נערה כנראה קטנה ממני עם שיער צבוע לתכלת ועוד אישה גדולה משניהם עם שיער חום בהיר.
"את חושבת שדאריוס עשה את זה? נראה לך שהוא חזר?" אמר הגבר.
"פייז'! בואי לכאן רגע!" צעקה האישה ורגע אחרי זה נכנסה נערה בגילי עם שיער שחור ארוך ופנים עגולות.
"כן איימי? מה את רוצה?" שאלה בקוצר רוח.
"אני צריכה לדעת אם היא משקרת. קדימה אלי, ספרי לה מה שסיפרת לי ולמייק." אמרה והנידה את ראשה לכיוון הנערה, פייז', כך קראה לה.
"מי שתקף את הילדה שהבאתי היה דאריוס." אמרה הנערה הקטנה בקול בטוח וסמכותי.
"היא לא משקרת, אני יכולה לחזור לישון?" שאלה בקול עייף ופנתה אל איימי.
"כן, את יכולה" אמר הגבר, מייק כפי שקראה לו האישה.
"תודה, דרך אגב הטרף שלכם התעורר. פרשתי למיטה." אמרה והניפה את ידה לכיווני.
שלושתם הסתובבו אלי ואני קמתי לישיבה ושיפשפתי את עיני.
"שלום לך, אני אלי ואת?" אמרה הנערה והתיישבה על קצת המיטה שעליה ישבתי.
"לונה, מי אתם? ואיפה אני אם מותר לי לשאול." אמרתי והבטתי בשלושת האנשים שחקרו אותי במבטם.
"אני אמיליה אקוסי, זה מייק טומינסון ואת אלקסנדרה את כבר מכירה כמדומני." אמרה והושיטה את ידה ללחיצת יד.
"כן, בערך. איפה אני בדיוק?" שאלתי ולחצתי את ידה.
"את ביער לקסווד, לונה. נשך אותך ילד ירח, את צריכה לנוח. השינוי יתחיל בקרוב." אמרה ויצאה מהחדר.
"סליחה? מה היא אמרה מה נשך אותי?" אמרתי מתכווצת לפינת המיטה ומתרחקת מהשניים הנותרים.
"ילד ירח, איש זאב." אמר הנער
"אין דבר כזה אנשי זאב." אמרתי אך קולי נשבר באמצע. כאב פילח את זרועי פעם נוספת וראיתי שהיא חבושה בבד לבן שהוכתם בדם, כנראה שלי.
"זה קצת קשה להסביר לגורים חדשים אבל יש דבר כזה איש זאב. וערפדים וקסמים." אמר הנער שוב, מייק כך האישה קראה לו.
"אתם כולכם משוגעים, תודה על הטיפול אבל אני רוצה לחזור הבייתה אם לא אכפת לכם." אמרתי וניסיתי לקום אך ראשי הסתחרר וראיתי שחור בעיניים. מייק תפס אותי והושיב אותי בחזרה על המיטה.
"אני יודע שקשה לקבל את זה אבל את אחת מאיתנו עכשיו, את לא יכולה לחזור." אמר ולקח את ידי בידו.
"אני לא מבינה…… אני אשת זאב?" שאלתי ושיפשפתי את מצחי.
"עדיין לא, את עוד צריכה להשתנות. השינוי יתחיל בקרוב ואני לא אשקר לך זה הולך לכאוב." אמר והביא לי כוס מים מהשידה שליד המיטה בה ישבתי. לגמתי מים וכבר הרגשתי מעט יותר טוב.
"אז כל העולם הזה של היצורים המוזרים, פיות שדים וכאלה. זה באמת קיים?" שאלתי ונשענתי על הקיר.
"לא זה באמת שטויות, אנחנו לא בבני הנפילים כאן. יש ערפדים כן וקוסמים ומכשפות אבל כל הקטע עם הפיות וציידים של הנסתר לא. אנחנו סוג של……. מוטציות אם תרצי." אמר ולקח ממני את הכוס.
"אם כל זה קיים אז מי מכם נשך אותי ולמה?" אמרתי חלושות נדחקת שוב לפינה.
"אף אחד, דאריוס נשך אותך. הוא פעם היה חלק מהלהקה שלנו אבל." הוא עצר קם ולחש משהו לאלי, היא הינהנה קצרות ויצאה מהחדר.
"קרה משהו?" שאלתי ונשענתי לעברו. הוא הסתכל עלי אישוניו התרחבו מאד ונראה כאילו כל עיניו שחורות.
"דאריוס נשך אותך, תקשיבי כשילד ירח נושך אותך זאת דרך אחת להפוך גם כן. אבל זה תהליך קשה יותר וכואב הרבה יותר מאשר השינוי הראשון של ילד שנולד עם היכולת. ובגלל שדאריוס הוא הזאב שנשך אותך, השינוי שלך מסוכן אפילו יותר." הוא אמר וחיפש משהו בשידה שליד המיטה.
"למה? מה הוא עשה?" שאלתי נלחצתי וניסיתי לקום בשנית אבל תקפה אותי בחילה והתיישבתי בחזרה.
"הוא אחד הזאבים הכי חזקים שפגשתי, כשאדם ננשך ע"י זאב ומשתנה הוא לוקח חלק מהכוח של הזאב שנשך אותו. אם מה שאלי אמרה נכון, השינוי שלך יהיה גרוע את תהיי מסוכנת מאד ולכן אנחנו לא יכולים לקחת סיכון שתתקפי מישהו." הוא הוציא חבל מהמגירה. נרתעתי לאחור ונצמדתי לקיר. איימי ועוד נער נכנסו לחדר.
"מה אתה רוצה מייק?" שאלה איימי ונראתה כאילו אין לה זמן למישהו כמוני.
"דאריוס נשך אותה. את יודעת מה זה אומר…" הוא אמר והביט בה היא הנהנה ושניהם זזו כאחד איימי חיפשה משהו בארון שבחדר והנער התקרב אליי.
"אנחנו חייבים לקשור אותה" אמר מייק
"לקשור אותי? למה? תעזבו אותי!" התחלתי להרגיש מטושטת ועצבנית. מייק תפס את רגלי והנער את ידיי והם הצמידו אותי למיטה. איימי התקרבה אליי עם מחט ובתוכו נוזל שקוף.
"עזבו אותי!" צרחתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתם, אך לשווא. הנער לקח את זרועי הימנית ואיימי הזריקה לי את החומר. צרחתי מכאבים, והתפתלתי לכל עבר. החומר היה קר בעורקי והתחלתי להרגיש ששרירי נרפים וראשי מתנקה ממחשבות.
"זה חומר הרדמה לונה, אני מצטער שזה חייב להיות ככה. את פשוט מסוכנת מידי" אמר מייק והרפה מרגליי. לא הצלחתי לזוז, ניסיתי לדבר אבל שום צליל לא יצא מפי. מייק והנער קשרו אותי למיטה כמו אדם בבית משוגעים והנער התיעישב על שרפרף ליד מיטתי.
"נתראה כשתתעוררי" לחש לי ואז התעלפתי