יצורים יפהפיים – הקדמה

אני הולכת על הדשא הרטוב מהטל. הירח מלא בשמיים. כוכבים זוהרים בלבן. רוח קיץ מעיפה סביבי את שערי החום הגלי שמגיעה לי עד לתחילת המותניים. שמלת המשי הכחולה שלי נרטבת מהדשא, אני מועדת קצת בגלל נעלי העקב השחורות שלי. האגם ממש זוהר והירח משתקף בו בצורה יפה מאוד. אני מגיעה למזח קטן עשוי קרשים דקים וחומים בסופו יש צריף קטן עשוי עץ אלון. אור בוקע מהחלון הקטן שמשמאל לדלת הקטנה.
אני דופקת על הדלת בעדינות: "קתרין?" אני שואלת.
"קתרין, את פה?" אני שואלת שוב. אני פותחת את הדלת לסדק קטן כדי שאני אוכל לראות קצת מהביתן. אין כאן אף אחד. אני נכנסת לביתן. הרבה פמוטי נרות נמצאים בחדר הקטן. כדי פרחים קטנים היו ליד כל שני פמוטי נרות. אני רוצה להיכנס דרך וילון החרוזים הצבעוני אבל אסור לי. מאחוריו יש את החדר האסור.
"קתרין." אני אומרת באנחת הקלה. קתרין יצאה מהוילון, היא הייתה אישה נמוכה עם שיער לבן מתולתל שמטפחת מסתירה את אוזניה וחצי מראשה. עיניה נצצו בחום לאור הנרות הצהוב.
"היי אנבל, יום יפה בחוץ לא?" אמרה בזמן ששיחקה במחרוזת הפנינים השחורות שלה. היא לבשה שמלה חומה ונעלי בובה קטנות שחורות מבד.
"איך את מרגישה?" אני שואלת אותה.
"אני מרגישה מצוין, מוכנה לשיעור?"
אני מהנהנת בחשש. "את יודעת," היא אומרת,"העיניים שלך מיוחדות במינן."
"למה? הם סתם ירוקות." אני אומרת כי אני יודעת זאת.
"הם נוצצות, כאילו אפרודיטה כישפה אותן. למה באת בלבוש כזה מהודר?"
"יצאתי מארוחת ערב עם הקיסר של במינל." אמרתי.
"טוב, נצא החוצה." היא אומרת ופותחת את הדלת האחורית. היא הוגה מילים ללא קול ועוד מטר של מזח נמתח לאורך. אנחנו מתקדמות לקצה.
"געי במים. אנחנו ממשיכות היום." היא אומרת לי. אני עושה כדבריה ונוגעת במים רק עם קצות האצבעות. אני מרימה אותן וחוטי מים נמתחים מאצבעותיי. אני הופכת את החוטים לכדור מים ומשחקת איתו.
"את יודעת, בממלכה אנחנו מתחלקים לשני חלקים של אנשים. יצורים ויפהפיים."
"כמה פעמים אני אצטרך לשמוע את הסיפור הזה, קתרין?" אני שואלת וממשיכה לשחק בכדור המים.
"עד שתדעי מה את באמת. בכל מקרה אנחנו מתחלקים ליצורים וליפהפיים. היצורים הם בני כלאיים והיפהפיים הם מכשפים. ככה אנחנו עובדים." היא אומרת.
לפתע הבעה של חשש עולה על פניה. "אני עומדת לספר לך חלק מהסיפור שאף אחד לא יודע עליו חוץ מהמשמר הסודי ומהורים שלך."
אני מהנהנת ומורידה אט אט את כדור המים. אני הופכת אותו לכפפה ומניחה אותה על ידי אני מניחה למים לעטוף את כל גופי, לקרר אותי.
"את יודעת שהאמא בוחרת מה הידים שלה יהיו. אם היא יצור אז הם יהיו יצור, אם היא יפהפייה הם יהיו יפהפיים. אבל לפעמים גם האבא מחליט ואת הופכת ליצור יפהפייה. אני מספרת לך את זה כי אני צריכה שתדעי. הם פה, הם הגיעו גם אליי. זה מסוכן להיות אחד כזה, אי אפשר להסתיר את זה. בהתחלה זה קל ואז כל מיני דברים קורים בגלל הילת הקסם שאופפת אותך. לא נשארו הרבה כאלה. אני יודעת כי אני מכירה אחת כזאתי לעומק. גם את כזאת, את צריכה לברוח."
"אני לא כזאת." אני עונה לה בבהלה. אני מסתכלת על הירח. ענן שחור ואפל מסתיר אותו עכשיו. כל המים שכישפתי חוזרים לאגם. אני מרגישה כאב חד בגבי. אני צורחת.
"זה היה רק עניין של זמן עד שגם את תהפכי להיות כזאת." קתרין אומרת. בואי ניכנס פנימה."
היא אומרת ולפתע כל מה שאני רואה זה שחור.
***
אני מתעוררת על המיטה הקטנה שבביתן של קתרין ומגבת לחה מונחת על ראשי. קתרין עומדת מעלי ומסתכלת עמוק לתוך עיני.
"העיניים שלך!" היא אומרת בבהלה. היא מושיטה לי מראה.
אני לא מאמינה למה שאני רואה! העין השמאלית שלי אדומה כדם והעין הימנית שלי תכולה כקריסטל. שני כנפיים שחורות ורכות כמשי צמחו על גבי.
"מה קרה לי?" אני שואלת את קתרין.
"את תמיד היית נימפת לילה. זה רק היה עניין של זמן עד שתהפכי לכזאת." היא אומרת.
שתי דפיקות נשמעות בדלת. "אם לא תפתחו אנחנו נפרוץ את הדלת!" קול גברי צועק.
"המשמר הסודי! הם יודעים. את חייבת לברוח, לגג!" היא אומרת ודוחפת אותי לדלת האחורית.
"לא, מה עם המשפחה שלי?!" אני שואלת בבהלה.
"אני אדבר איתך מתישהו איכשהו!" היא אומרת ופותחת את הדלת האחורית בקול חרישי. כשהיא אומרת איכשהו אני יודעת למה היא מתכוונת.
בטלפתיה!
אני מחבקת אותה חזק הולכת דרך הדלת וסוגרת אותה.
זה לא נגמר. אני אחזור לביתי. עוד מעט, שהחיילים יכנסו לבית. הם פותחים את הדלת.
"ביי קתרין!" אני אומרת בשקט. ועולה לגג הביתן.