יצורים- פרק4: ג’ונתן

פרק 4
ג'ונתן

"כן, זה אני" אמר סטאר מור, "אבל לצערי אליסון, לא החזיקה מעמד."
"אני יודע אבל חשבתי שאתה יכול לרפא אותה ולהעיר אותה לחיים" אמר סביאר.
"לצערי… זה לא יקרה…."
"למה? אתה המכשף האחרון, אתה עוד חי…"
"אני כל כך מצטער…"
"רגע, איך אתה חי? אני חשבתי שאתה כבר מת…"
"כי……. אני לא סטאר מור….."
"מה?" שאל סביאר, הוא קם ונסוג לאחור.
סטאר מור הוריד את המסיכה של הפנים שלו, זה היה נחשאי.
"אתה אחד מאנשי הנחש?"
"כן… סטאר מור מת, כולם יודעים את זה, עכשיו שעת ההכשה…" האיש הפך לנחש והתפתל.
"לא!" צרח סביאר, "רגע אחד…. אתה מכיר את ג'ונתן….. החבר של אליסון?…."
"איך אתה יודע?"
"אליסון סיפרה לי עליך…. אתה ג'ק?"
"אה… כן"
"איפה שאר היצורים? איפה? אני חייב לבנות תכנית תקיפה….."
"במי? שאני אביא לכאן את צבא הערפדים?….."
"מה? מה? אני לא מבין מה קורה פה!"
"עכשיו אתה תבין"
סביאר הביט לאחור וראה דוב שחור וגדול.
"אליסון…… אני הרגתי אותה… עם הדוב השחור והגדול, יותר נכון, היא שתתה רעל במעבדה שלי."
"מתי?"
"כשלא היית"
"אני מבולבל, אולי אתה יכול להסביר לי מה קורה כאן?"
"לך ליער, שם תמצא את כל התשובות…." אמר ג'ק.
"משהו מוזר קורה כאן…"
"לא! לא קורה כאן כלום, רק אמרתי, לך ליער ותמצא את התשובות לכל השאלות שלך, או שפשוט- אני אכיש אותך ואתה תמות!"
"בסדר, בסדר, אני אלך ליער…."
ביער האפל והגדול הערפד דיבר עם מרקוס וניסה להבין מה הוא מתכנן?….. ומהי התכנית הזדונית שלו?…..
"מלכודת…." אמר מרקוס, "איש הנחש ג'ק, שלחתי אותו לאי הגדול, הוא יאמר לסביאר, איש הזאב שיבוא ליער והוא לא יודע שאני כאן…."
"אז מה אתה מתכוון לעשות?…. אני לא הבנתי?……" שאל הערפד.
"אני אסתער עליו ואתנפל עליו ואני פשוט אהרוג אותו" אמר מרקוס.
"זאת לא מלכודת…" אמר הערפד.
"אז מה זה?…" שאל מרקוס.
"אני הולך לספר לסביאר על התכניות הזדוניות שלך, מה שהצלחתי להוציא ממך, אתה רק מנסה לבלבל אותו עם השטויות שלך, בגללך כל היער מבולבל כל היצורים מבולבלים, אתה רוצה שכולם ישתפו איתך פעולה ואתה רוצה לראות דם, מוות…."
הערפד עף אל האי הגדול וסיפר לסביאר הכל.
"מה? מה קורה כאן?!" צרח ג'ק.
"הרחתי כאן משהו מוזר…ידעתי שזאת עוד תכנית זדונית…" אמר סביאר.
"טוב, בוא!" אמר הערפד.
"אבל זאת דרך ארוכה בשבילי…"
"ו… איפה ארטמיס, ג'רה? איפה הם?"
ארטמיס וג'רה ישבו סביב מדורה קטנה שהם הדליקו בלב היער. "כן" אמרה ארטמיס, "בגיל חמש ההורים שלי נרצחו וברחתי ליער, אני גדלתי עם חיות הפרא, עם דובים וזאבים. אני למדתי את שפתם, הם לימדו אותי. כשהייתי בת עשר, בני אדם תפסו אותי ועשו בי ניסויים, אני זוכרת איש אחד היה לו שיער שחור ומשקפיים, עיניים ירוקות… קראו לו צ'רלס אנדי, הוא היה בן שלושים ותשע ו… בני האדם התעללו בי…." ארטמיס התחילה לבכות.
"ארטמיס, הכל בסדר, עכשיו את פה, איתי…"
"אני מתגעגעת לג'ונתן"
"אבל את עוד לא הכרת אותו, את רק ראית אותו."
"טוב, אבל נחפש אותו אחר כך…" אמרה ארטמיס והמשיכה לספר על עצמה: "בני האדם חקרו אותי ואני הצלחתי לברוח מהם כשהייתי בת תשע- עשרה ואני התאמנתי ואפילו הצלחתי להרוג כמה בני אדם. כולם אגואיסטים וחסרי לב, כולם…. חוץ מג'ונתן…" עוד דמעה זלגה על לחיה של ארטמיס.
"מה? את מתגעגעת אליו?" שאלה ג'רה, היה לה שיער כחול כהה וארוך ועיניים שחורות משחור.
"כן" אמרה ארטמיס, היא אספה את השיער הכתום שלה. היו לה עיניים כתומות, אוזניים מחודדות ושיער חלק.
"את יודעת שיש לנו דבר משותף? גם אני אוהבת להשתעשע ולשחק עם יצורים ובעלי חיים יותר גדולים ממני, כמו דובים…" אמרה ג'רה והסתכלה על כל היצורים בביישנות. ארטמיס צחקה.
"את מצחיקה…" אמרה ארטמיס.
"טוב, זהו תכבי את המדורה" אמרה ג'רה וארטמיס שפכה על המדורה מים וחול.
"ארטמיס…." אמרה ג'רה.
"מה?"
"את מכירה את ג'ונתן?"
"לא" אמרה ארטמיס, "אבל אני עדיין מתגעגעת אליו…"
"טוב…. רגע אחד, איפה אליסון?" שאלה ג'רה.