ירח מלא – פרק 11 (קרובים לחצי ענה)

~שעה קודם מתקרית ליאון~
פרק 11
נ.מ אליסון
הוצאתי את האייפוד, ואוזניות, ושמתי את black bird של הביטלס…
׳אול יור לייף…-׳
העלים רשרשו, הציפורים שרו.
״מה אני עושה?״ שאלתי את עצמי, ״למה אני הורסת הכל?״ ודמעות עלו על פניי. תמנתי את ראשי בין רגליי, ופרצתי בבכי עז…
—
כמראה נרדמתי לחצי שעה, כי מכנסיי עדיין היו רטובים.
נער צעיר ומטולטל הביט בי בשיתוק,
׳אוי לא׳ חשבתי השתנתי לזאב ונהמתי על הבחור, וזה החל בריצה מהירה למדיי, יחסית לבן אנוש. הייתי אמורה להרוג אותו, אבל חסמתי על חייו. מדוע חסתי על חייו? מה יש לי? למה אני עושה כל מה שאסור. למה לקחו ממני את זכרונותיי? מה הייתי לפני כחודש? מה הייתי, לפני כל זה?
—
נ.מ אד ~חזרה לזמן הנורמלי~
״אד… היא נראתה בדיוק כמו שאני זוכר אותה, השיער השחור הקצוץ עד לסוף הצוואר, המבט הפראי בעיינים, הדרך שבה היא מסתכלת עליך, בוחנת אם אתה חבר או אויב… למה ראיתי אותה אד? למה?״ שאל ליאון ביאוש, ופחד עלה בעיניו, ויצא בצורת דמעות מלוחות ושקופות.
״מי היא? אתה כל הזמן מדבר עליה, אבל אין לי מושג מי זאת״
״אד, זה היה מלפני כל כך הרבה זמן, בערך שנה. חודש לפני שהצטרפתי למחנה. הותקפנו על ידי להקה של בוגדים. היינו מעטים מול רבים. נסנו לברוח, אבל הם הקיפו אותנו. היא הרימה מקל וניסתה להגן עלי, ואני עליה. היא הגנה עליי, ואני עמדתי, קפוא במקום, ואם זזתי זה היה רק כאשר זאב כמעט הרג אותי. ראיתי אותה נופלת, עם חתך בעומק שנח סנטימטר בבטנה. היא מתה, אבל ראיתי אותה מולי״ בכה ליאון,
״וואו… ליאון. אני כאן כבר איזה חודש – איך אני לא שמעתי על זה עדיין?״
״זה לא משהוא שיוצא מהלהקה. עכשיו עשה טובה – שים ׳היי ברוד׳ר׳״ נאנק ליאון. הוא נראה הרבה יותר טוב עם המוזיקה מתנגנת לו באייפוד.
״לך אל ג׳ייק, אני מניח שהוא והשאר ירצו להתחיל לחקור לגבי הזאב ההוא״ אמר ליאון, ולרגע ראיתי ניצוץ שמרמז שהוא יודע משהוא, אך וויתרתי על ההערה, הוא עבר מספיק ליום אחד. ואם דמיינתי זאת אצא גם חבר מתיש וגם אעשה מעצמי צחוק.
—
נ.מ אליסון
—
רידפתי אחר שפן קטן שעבר בסביבה, לפני כשעה? שעתיים? לא מזמן זה בטוח.
הריח היה טרי, עקבתי אחריו בפיתולים ופינות חדות. הלכתי בשקט בצורת הזאב, עוקבת אחר הטרף.
אוזני מתוך אינסטינקט זזה ימינה, מודיע על רחש מוזר. מתוך הרגל הסתובבתי לכוון הרחש, הרעש הגיע מתוך שיח. זנבי הצליף לכל מקום. החלתי לנהום, אפי התקמט, אוזניי הופנו אחורה, שערותיי סמרו, והתכופפתי מתוך אינסטינקט.
זאב זהוב מבריק זינק מתוך השיח, גם הוא נוהם, זנבו הורם למלע בגאווה, ובכדי לסמן שהוא השליט. זנבי הורם בתגובה גם כן.
׳אלי, מה לעזאזל חשבת שאת עושה? את ברחת!׳ נבח הזאב הזהוב.
׳אני לא שייכת לכאן׳ נהמתי,
׳אנחנו דאגנו שתשאירי בחיים! בלעדנו לא היית רבה איתי כאן׳ הוא נהם,
׳ולקחתם ממני חיים אחרים, היה עדיף למות׳ אוזניו החלו להפליק בעצבנות,
׳בבקשה אלי, אני לא רוצה להכריח אותך לחזור׳ בקש בראיין,
׳לא בראיין, אני לא חוזרת לשם׳ אמרתי והחלתי בריצה לכוון עומק היער,
׳אחריה!׳ שמעתי קול נובח פקודות ׳אל תתנו לה לברוח.׳
—
נ.מ אד
יצאתי יחד עם מייסון, ג׳ייק עם קליאו, וליאון שומע שירים בכיף.
ככל שהעמקנו לתוך היער כך איתרתי פחות זאבים בודדים.
׳מצאתי׳ שילח בי מייסון מחשבה.
׳ריח?׳
׳כן, הדבר המוזר? אני כבר הרחתי אותו פעם, מלפני הרבה זמן. קינמון!׳
׳קינמון?׳
׳ריח קינמון׳
׳ממש עוזר׳ אמרתי ׳תמשיך לחפש.׳
ריח חדש עלה באפי, ריח גופרית ועשב אחרי גשם.
׳יש לי אחד׳
מייסון התקרב בצורת הזאב החום-זהוב שלו. והריח את האוויר, ׳הוא לא מוכר לי, זה בטח אחד חדש׳ אמר.
קול צעדים נשמע, מיד הסתובבתי (אחרי מייסון)
זאב זהוב ענקי קפץ על מייסון הישר משום-מקום וחסם את יכולת נשמתו בכל שהידק את לסתו סביב גרונו של חברי. ׳מייסון!׳ צעקתי.