היסודן האחרון 36- תעופה חזרה והקיפאון של לאיון

Moon Llight 23/12/2013 717 צפיות 4 תגובות

חלק מהאוול התגעגע לתחושה הזו, של הרוח שעפה על פניך, מלטפת בעדינות את עורך. של הרוח מתחת לכנפיים. אך משקלו של לאיון הכביד עליו, וההבנה של מה שהוא עושה חלחלה בו אט אט, כמו תחושת קור המזדחלת במעלה עמוד השדרה שלו. כמה שהוא שנא את האיש הזה, ובו בזמן גם כל כך העריך אותו. אך השנאה חזקה יותר, פעם הם היו חברים, לפני שהוא החריב את חיו לחלוטין. או יותר נכון, מנע את שיקומם. למרות כל זה, משהו בו עדיין נצבט למשמע דבריו של המלך, למראה עיניו החלולת של לאיון. כבר שנים שלא ראה אותו מאבד ככה את הביטחון העצמי שמילא אותו כל הזמן. "עוד דבר שיש לו ואין לי." חשב לעצמו האוול במרירות. "ביטחון עצמי בשפע." הוא המשיך לענות את עצמו במילותיו שלו. עיניו הבזיקו במהרה מטה, הוא נגעל מהגוף מכוסה הנוצות השחורות שהן מצאו. הוא האלה במוחו את התמונה של האריה הגדול והמרשים, רעמתו הזהובה-בהירה תואמת במדויק את גוון שערו של לאיון, עניו מביטות בחוכמה וטוב לב על העוברים והשבים. "הדבר היחיד שהעיניים שלי משדרות זה פחדנות." הוא חשב, מישהי אמרה לו פעם שהעיניים שלו יפיפיות, אך הוא לא האמין לה. היא אמרה גם ששערו השופע וגובהו הרב נותנים לו מראה אצילי, אך הוא לא האמין לה. היא העבירה את ידה על כתפו, אך הוא הסית אותה. המישהי הזו נחה מעולפת בזרועותיו של שיין גרין, שדעה במאמץ מאחוריו. כנראה הייתה זו הפעם הראשונה שהוא עף באמת, כל כמה שניות הוא הביט באדמה בפחד, או סטה מעט ממסלולו. במהרה האוול נזכר בטיסה הראשונה שלו… עבורו זו לא הייתה חוויה נעימה כלל וכלל, היום שבו גילה את כוחו היה כה נורא…
הוא ישב מכווץ ככל האפשר ורועד כעלה נידף ברוח. צעקות נשמעו מאחוריו, "בבקשה לא, בבקשה בבקשה לא." הוא לחש לעצמו בפחד. למרות שידע מה יקרה בקרוב, הוא ידע מי ימצא אותו בעוד רגעים ספורים, הוא ידע מה יקרה לאחר מכן. כאב חד פילח את זרועותיו, שהסתכל על ידיו הדקות והחשופות הוא לא ראה את עורו החיוור כתמיד, אלא נוצות קטננות ושחורות. הוא ניסה לקלף אותן ללא הועיל, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהבחין בכתמי האלה, אך תמיד הם נגלו רק בחטף עין, פני שהספיק לראות אותם באמת. הוא החניק צעקה, שגם כפות ידיו כוסו בשחור הנורא, הוא המשיך לנסות לגרד אותו מעליו בהסטריה, קולות הצעדים התקרבו לחדר החשוך. "לא, לא." הוא לחש בבהלה, "אסור שהוא יראה את זה." הוא המשיך בפחד הולך וגובר, אז עוד לא הבין שפחדו רק מזין את השינוי. הוא פלט יבבה שעמוד השדרה שלו החל להתעקם, ואז צעק בכאבי תופת ששריריו נקרעו. כעבור פחות מדקה הוא שכב שם, מובס לחלוטין ועדיין מתנשף ומנסה למצוא דרך לחמוק. "יותר מידי רעש," מוחו המעורפל הצליח לחבר את המשפט, "עשיתי יותר מידי רעש." הוא קבע, וצדק. הדלת נפתחה, ושם עמד לו סיוטו הגרוע ביותר של האוול, מביט בו מבט קפוא ואכזרי, פיו הקפוץ התקמט בגועל.
"אתה מפלצת."

האוול פקח את עיניו בבהלה, ואז הבין שעברה פחות משנייה מאז שסגר אותן, שהיה שקוע בזיכרון נדמה הזמן ככמה דקות. הוא הביט אחורה על שיין, ולמטה על לאיון, "תירגע." הוא לחש לעצמו, שכן ליבו עדיין דפק במהירות. הוא הביט בירח הכמעט שוקע מעבר לאופק, בצד השני גווני כתום ואדום החלו לצבוע את השמיים במשיכות מכחול עדינות. חלק בו חשק פשוט לעוף לאופק, ולא לחזור. מיד נזף בעצמו על דבר המחשבה, אבל הוא עדיין לא הצליח להטיק את מבטו מהשמש המתחילה להופיע, מבעירה את השמיים. "אני רואה את הבקתה!" שיין קרא מאחוריו, מנסה להתגבר על רעש הרוח. האוול הביט על ביתו המוכר מלמעלה, ופנה הצידה בחדות. נחוש שלא להיראות עד שישנה חזרה את צורתו לאדם. הוא בלע את רוקו, בפחד וצפייה. מצד אחד הוא השתוקק לחוש שוב את הקרקע תחת רגליו, להיות אנושי. ומצד שני פחד מתגובתם, ויותר גרוע, הוא פחד לגלות מה מצבה של ריין. האוול הנמיך לאט לאט את תעופתו, עד שהניח את לאיוו על הקרקע, ונחת בעצמו. שיין עשה כמוהו. לפתע התשישות פגעה בשניהם, והאוול נתן לגפיו להתכווץ, ולנוצות להיבלע בחזרה בתוך עורו. זה כאב פחות משהן יצאו, ועדיין, הוא החניק צעקה. לפתע משב רוח קפוא פגע בו, ושהשפיל את מבטו מטה גילה את מה שנשאר מבגדיו הקרועים. "המעיל שלך אצלה." אמר שיין שכיסה את עיניו בידו והפנה את ראשו. האוול מיהר לקחת את המעיל התכול מידיה של ריין חסרת ההכרה, חיוך קטנטן התגנב לפניו. "היא לקחה את המעיל." הוא חשב, "היא לקחה אותו בשבילי." הוא כיפתר את המעיל עד צאוורו והחל ללכת.
במהרה החלו ללכת את חצי הקילומטר הנדרש כדי להגיע לבקתה. האוול נאלץ לסחוב את לאיון, ולתת לריין לנוח בידיו של שיין הרועד מקור ועייפות. בערך בחצי הדרך לאיון פקח את עיניו, "מה?…" הוא שאל בבלבול והביט הצידה. האוול תמך בכתף אחת שלו, ורגליו נגררו על השלג. מיד הוא ניסה להעמד על רגליו, ולמרבה ההפתעה פחות או יותר הצליח. "איפה?…" עיניו של לאיון תרו במהרה אחרי ריין ושיין, אלא הלכו מטרים ספורים מאחוריהם. ריין עדיין מעולפת לחלוטין. פניה היפיפיים מכוסי פיח ושלג. מיד לאיון נעמד במקומו, וצעד מטר לפני כולם. "עדיין גאה מדי בשביל ללכת בעמצא." חשב לעצמו האוול. "לא מסוגל להרגיש ולו לשנייה אחת שמישהו מנהיג אותו." הוא הביט לעבר שיין המבולבל. ולקח את ריין מידיו. האוול לא התקשה לסחוב את ריין קטנת-הגוף, אך משום מה ליבו פעם מהר יותר שנחה כך בידיו. היא החלה לזוז מעט, האוול הרגיש כאילו אגרוף הברזל שמוחץ את חזהו כבר שבועות התרופף מעט פתאום, הוא לא היה רופא, אבל הבין מעט בטיפול. הוא ידע שאם היא זזה, הסיכוי שלא תשרוד קטן באופן משמעותי. ידיה אחזו בכוח בתפיו.מתוך ערפל הפציעות, "קר…" היא לחשה במעומעם, "אנחנו קרובים, אל תדאגי." הוא אמר, למרות שידע שהיא לא יכולה לשמוע, אך עולי משהו מדבריו בעמת חדר לעלפונה
כי לפתע היא נרגעה מעט.

אני הולך אחרון, האוול מולי ולאיון מלפניו. אני הולך עם הידיים בתוך הכיסים והראש מושפל, אולי קל להם לשכוח את זה, אבל ריין ככה בגללי. אני השתמשתי בכוח שלי, אני פגעתי בה, בידידה שלי. מי יודע כמה כאב מחכה לה, באשמתי. היא אוחזת בחוזקה בכתפיו של האוול, ידיה כחלכלות, "זה רע," אני חושב, "זה ממש ממש רע." או שכל כך קר שהגוף שלה לא מזרים מספיק דם לקצוות כדי שהאיברים הפנמיים לא יקפאו. או ש… או שיש לה דימום פנימי, אני מקווה שזו האפשרות השנייה, היפוטרמיה אפשר לפתור בעמצאות כמה שעות מול האח, דימום פנימי לעומת זו… הקתה נגלית מעבר לקו העצים, אני רואה את רד מרחוק. ליבי נצבט, רד. רד שנישקתי, רד שברחה, ואז התנהגה כאילו שום דבר לא קרה… רד שאני חושב שאני מאוהב בה. עכשיו אני פשוט נועץ את מבטי בתביעות רגליו של האוול בשלג הצחור, ומנסה לדרוך בתוכן. ואז אני שם לב למשהו, הוא יחף! בעמצא השלג, בקור המקפיא, הוא לובש רק את המעיל המכופתר (שלמרבה המזל מספיק כדי לכסות את כל גופו) ומה שנשאר מהמכנסיים שלו, ויחף! ואוו, זו חתיכת סיבולת… קאיה מתחילה לרוץ לעברנו, לרגע היא נעצרת מול לאיון, שבוהה בחלל האוויר. הוא עדיין לא ממש התאושש ממה שהמלך אמר, ואי אפשר להעשים אותו. ואז עיניה ננעצות על ריין. "מה קרה?!" היא צועקת בבהלה ורצה על ריין, האוול מתעלם ממנה לחלוטין וממשיך ללכת. הוא נעצר רק על המרפסת של הבקתה, ממש מול הדלת שהוא לא נותן לאף אחד לחצות. "קר מידי בשבילה, אל תיכנסו." הוא אומר בקול קפוא, ונכנס פנימה. "שיין?… לאיון?… מה קרה לכם?… איפה אלכס מרי וג'ון?" שואלת נערה שאני לא מכיר, בערך עשרה אנשים מצתופפים סביב המדורה, למרות שכרגע כולם עומדים. הלסת של לאיון ננעלת, והוא ממשיך ללכת, ומתיישב לבסוף במרחק של כמה מאות מטרים מכולם. "מה קרה לו?…" שואלת קאיה בחשש, אני נאנח מתיישב ליד המדורה על אחד מגזעי העצים שמישהו שם שם, ומתחיל לדבר. אני משמיט את מה שהמלך אמר על אבא של לאיון ומחליף את זה ב 'דברים רגישים' אף אחד לא שואל יותר.
שאני מסיים קאיה נראית המומה וכועסת בו בזמן. כולם יושבים עם פה פעור,. ורד, שלא ראיתי עד עכשיו, מביטה בי במבט משונה שקשה לי לפענח. "אז… אתה זה ש… את ריין?…" קאיה שואלת בשקט, אני משפיל את מבטי. "אני יודע, אין לי מושג מה נכנס בי… הוא פשוט… כל כך…" אני נאנח "אני כל כך כל כך מצטער, אני לא אעשים אותכם אם לא תרצו לדבר איתי יותר לעולם." לחישה מושפלת. לפתע קאיה קמה לחבק אותי, "בחיים לא, אתה היית אמיץ שיין, לא כל אחד יכול לעשות את זה." היא אומרת בשקט, זו הפעם הראשונה שאני מבין כמה קאיה טובת לב, לא הערכתי אותה מספיק… "תודה." אני אומר בחיוך זעיר.


תגובות (4)

המשך!

24/12/2013 08:32

תמשיכי!!!

24/12/2013 08:44

זה כל מה שאתן יודעות להגיד?
(אני ממש בקורתי לאחרונה)

24/12/2013 10:55

לאחרונה?

31/12/2013 03:57
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך