כוחות הטבע – פרק 7 "נחמה"

ג'ייד פקחה את עיניה ומיד הצטערה.
חמישה זוגות עיניים ננעצו בה.
היא שפשפה את עיניה עם ידיה והתבוננה שוב בחמשת זוגות העיניים שננעצו בה.
"קצת פרטיות, בבקשה?" אמרה עם חיוך מבויש למרות שנהנתה מעודף תשומת הלב.
כל החמישה התרחקו מעט.
"תודה," אמרה.
היא קמה מהספה שעליה ישנה במטרה לצחצח שיניים.
"איפה אני יכולה לצחצח שיניים?" שאלה.
גיחוכים קטנים נשמעו מכל החמישה.
"מה?" שאלה ג'ייד, "למה אתם צוחקים?"
סקיי אמרה ישירות, "הבגדים שלך."
ג'ייד התבוננת על רגליה וגילתה שהיא לובשת פיג'מה שדובונים קטנים ומחייכים צוירו עליהם.
היא התבוננה בחולצתה ובלבה ביקשה שהאדמה תבלע אותה.
על חולצתה היה מצויר דובי גדול, פרוותי וחייכן שהחזיק לב ובתוכו היה כתוב, 'אני אוהב אותך'.
היא הייתה בטוחה בדבר אחד, הפיג'מה לא הייתה שלה.
ג'ייד מיהרה חזרה לספה והתכסתה בשמיכה.
ויויאן הסבירה, "הבאתי לך את הפיג'מה שלי, אתמול בלילה. את היית כבר חצי ישנה, אולי בגלל זה את לא זוכרת."
"אני יכולה את הבגדים שלי, בבקשה?"
ווינטר מסרה לה את הבגדים וחיוך מתנצל על פניה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
אדם הלך לעבר הדלת ופתח אותה.
נער גבוה ובלונדיני עמד שם. עיניו הכחולות הסתכלו על אדם במבט שאדם לא הצליח לקרוא.
"כן?" אמר אדם, "מה אתה רוצה?"
"אני מחפש את…." אמר והסתכל על הדף שבידו, "אני מחפש את ויויאן, ויויאן ראפקס. היא נמצאת פה?"
אדם הנהן, נכנס פנימה וסימן לו לבוא אחריו.
הם הגיעו לסלון ואדם אמר, "ויויאן, יש פה מישהו שמחפש אותך."
הנער הבלונדיני הציג את עצמו, "אני ג'ו."
כל העיניים בחדר פנו אליו כולל אלה של ג'ייד.
"אתה…" התחילה להגיד ובמבטה נראו כעס ושנאה.
היא התרוממה וכבר לא היה אכפת לה שהיא לובשת את הפיג'מה המגוחכת.
לפני שג'ו הספיק לצחוק או להתגונן הוא חטף סטירה.
היא רצתה להמשיך אבל אדם עצר אותה.
ג'ייד היכתה באגרופים קטנים וחלשים בחזהו של אדם עד שלבסוף התייאשה והחלה לבכות.
עיניה הירוקות הוצפו בדמעות והיא לא הצליחה לעצור את הבכי.
אדם לקח אותה לאחד החדרים בבית ולפני שסגר את הדלת הוא הסתכל על ג'ו במבט של כעס או תוכחה.
"מה כבר עשית לה?" שאלה סקיי בטון עוקצני.
"אני לא יודע" שיקר.
"אז מה אתה רוצה? אני זאת ויויאן."
הוא בחן אותה, שיערה הירוק נח מפוזר על כתפיה ועיניה החומות הסתכלו עליו כמחכות לתשובה.
היא לא גבוהה במיוחד, חשב לעצמו ג'ו, אבל היא די יפה.
הוא ניגש אליה ואמר, "מצאתי את זה בפארק, את מציירת יפה."
ויויאן לקחה את הדף מידו ומלמלה תודה.
הציור נשמר כמו שהיה והוא הדיף ריח נעים של לימון, כמו הריח של ג'ו.
ג'ו התיישב על הספה והם התחילו לשוחח.

בינתיים בחדר הסמוך, ג'ייד סיפרה לאדם את כל הסיפור שלה עם ג'ו.
הכעס באדם התלהט מרגע לרגע והגיע לנקודת שיא כשסיימה לדבר.
אדם שנא אנשים כמו ג'ו. אנשים שנהנו לשחק ברגשות של אנשים אחרים.
הוא קירב את ג'ייד אליו וחיבק אותה, היא המשיכה לבכות והוא לחש באוזנה, "יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר."
אדם לא נקשר לאנשים בדרך כלל ויותר מכך הוא היה מתרחק מהם, אבל הוא הרגיש צורך לגונן על ג'ייד במיוחד אחרי שהוא הפיל אותה אתמול.
ג'ייד הסתכלה על אדם ובעיניה נראה מבט שאומר דבר אחד, תודה.
אדם נתן לה תחושה שפרד היה נותן לה בדרך כלל, נחמה.
פרד, חשבה לעצמה, מה איתו באמת?

פרד הסתובב בעיר בחיפושים אחר ג'ייד.
הוא התרשם מכך שפספיקה החליטה לעזור לו.
ביום שעבר הוא למד עליה די הרבה.
מבחוץ היא הייתה נראית קרירה ואדישה אך מבפנים היא הייתה די רגישה.
הוא גילה שיש לה כישרון לשפות ושהיא תולעת ספרים רצינית.
היא הייתה פמיניסטית וגם אתאיסטית בדיוק כמו פרד.
פרד אולי לא היה מודה בזה, אבל הוא די חיבב אותה.
לבסוף הם שאלו אישה אחת והיא סיפרה שג'ייד נמצאת בביתה אחרי שהתעלפה.
האישה בדיוק חזרה מהעבודה והיא הובילה אותם לביתה, אל ג'ייד.
כשהם נכנסו לבית השמש האדומה והחמימה מאחוריהם כבר שקעה.