כחול שחור אפור- פרק 6- הלילה הארוך ביותר

04/08/2016 830 צפיות אין תגובות

כחול שחור אפור- פרק 6- הלילה הארוך ביותר

בחדר אליו נכנס רומיאו, ישב אנטון.
"תודה אליס" אמר אנטון. אליס יצאה מהחדר בחיוך.
אנטון הורה לרומיאו לשבת על כיסא עץ, מולו.
"אנטון…" אמר רומיאו בקול חנוק, זרועותיו רעדו ולבו הלם בחוזקה, "מה אתה רוצה?…"
"רציתי לומר לך דבר-מה, על מנת שתתוודע לתהליך הזה", אמר אנטון ומשך בכתפיו, "כמו בכל שנה, בכל חודש, בכל שבוע, בכל יום, בכל שעה ובכל דקה, אני יכול להגיש ערעור, אתה מודע לכך."
"כן, אני מודע לכך" אמר רומיאו וניסה לחנוק את הדמעות בגרונו, אך הן רצו לפרוץ החוצה, ולא הייתה לו ברירה, אלא לתת להן להתפרץ.
"הו חמוד, למה לבכות?…" אמר אנטון, "פשוט, תבין, אני חושב שאתה צריך להיות במקום אחר, בטוח יותר, סגור יותר, שקט יותר… כי אתה ילד חכם…"
"אתה מצפה שאאמין שאתה רוצה לטובתי?" שאל רומיאו ודמעות מלוחות זלגו על לחייו, "איך אאמין לך, אנטון?! איך אאמין לך! אביך, בנג'מין, נכנסתי למחסן שלו, אכן, זה היה מחסן נטוש, נכנסתי אליו כיוון שלא הייתה דרך בה יכולתי לחזור לביתי, מפני שכשנכנסתי למחסן החל לרדת גשם שוטף והייתי עטוף בסדין דק מאוד, והיה לי נורא קר…"
"והדרך הביתה הייתה יותר קצרה, היית יכול לחזור לביתך" אמר אנטון ברכות, וליטף את רומיאו, כשהוא מנסה להסתיר את חיוכו הערמומי. אנטון הגיש לרומיאו ממחטת נייר. רומיאו קינח את אפו וניגב את דמעותיו, הוא הביט עמוק בעיניו של רומיאו. רומיאו המשיך לבכות. אנטון הרצין, הוא מצא דרך להסתיר את חיוכו הערמומי, כשהביט בשורת הקלסרים שסודרה במדף שמעליו.
"אתה יכול להמשיך לבכות, חמודי, אתה יודע שזה לא יעזור לך. לרוב, כשאני מתעקש בערעורים, אז אני מתעקש, אני כותב ערעור מסודר, לא כמו שאתה אמרת בעל פה לשופט. יש הליכים משפטיים בנוגע ליצרנים, תפסיק לרחם על עצמך. תתבגר! אתה כבר בן ארבע עשרה, ואתה מצפה שאשקול אם להגיש את הערעור?… הייתי כל כך בטוח שאתה תשהה במקום הבטוח…"
"ורק עקב כך שאני לא מוצא חן בעיניך, אז אתה זורק אותי לכלא!" צווח רומיאו.
"למה אתה משתמש בביטויים מהסוג הזה?" אמר אנטון ברכות, "די, מספיק לבכות, יש כאן ילדים שישנים אתה תעיר אותם, אומנם לא בחדר הזה, אך הם לנים בחדרים האחרים."
"תגיד לי אנטון", אמר רומיאו, בקול חנוק, כשהוא מנסה לחנוק בגרונו את בכי התמרורים הבא, "למה אתה כל כך רוצה שאני אשהה בכלא?"
"אתה עלול לגרום לנזק עצום, כשאתה מוקף באנשים, אתה לא מודע לכוחותיך, אינך יודע מתי הם עלולים להתפרץ, אינך יודע איך לשלוט בכוחותיך, לאזן אותם, ועקב כך, אני רוצה שתשהה באופן זמני בכלא", אמר אנטון בחיוך מזויף, "זה רק ייטיב לך, הסר דאגה מלבך. אפנה אל השופט מחר בבוקר ואגיש את הערעור, אם אתה רוצה לערער על הערעור אתה מוזמן, אך למי יאמינו? לנער גבה- קומה, מנוסה, מוכשר ומצליח בתחום ויודע לשלוט על כוחותיו, או ליצרן שמתגנב למחסן של הנער המוכשר והמצליח ומתייפח ומרחם על עצמו? אה, למי אתה חושב שהשופט יאמין?"
"דוקטור דייויד חיבב אותי!" אמר רומיאו וניגב את אפו ששינה את צבעו לאדום.
"שמא דוקטור דייויד חיבב אותך", אמר אנטון, "גם אני מחבב אותך…"
"לא נכון", אמר רומיאו, "אתה אמרת את זה לדוקטור דייויד ושמעתי טוב מאוד את אשר דיברת, טוב מאוד, האמן לי."
"אה," אמר אנטון, "אל תסיק מסקנות מוטעות, אני נוהג לדבר הרבה ולהתווכח די הרבה במטופלים של דוקטור דייויד…"
"רגע, ולמה לא מלמדים אותי להשתמש בכוחות אם יש כאלה?" שאל רומיאו וחדל מלבכות, הוא השליך את הממחטה לפח.
שקט שרר בחדר.
"אני שואל, אנטון," אמר רומיאו, "למה?"
"לך לחדרך!" אמר אנטון בנימה קולנית, "לך לחדרך עכשיו!"
רומיאו קם מכיסאו. "אנחנו עוד נראה מה יקרה מחר!"
רומיאו יצא מהחדר, טרק את הדלת בחוזקה ונכנס לחדרו. בחדר היה חמים ונעים, תנאים מעולים לשינה טובה, רבים מהנערים נרדמו, וביניהם פיליפ שנראה שישן עמוק מאוד, הוא נראה רפוי, מחויך. רומיאו הציץ לרגע בחדרו של פיליפ, לראות אם פיליפ חברו, מצליח לישון, שמא ישוחח עמו קצת, אך התאכזב לגלות שפיליפ נרדם. רומיאו חזר למיטתו. שקט שרר בחדרו, והוא לא הספיק להכיר את שותפו לחדר, שגם הוא ישן עמוק. רומיאו התכסה בשמיכה הנעימה, אך הוא לא הצליח להירדם, מחשבות רבות הציפו את ראשו וטרדו את מנוחתו, הוא חשש שישהה בכלוב למשך כל ימי חייו, על אף שאנטון אמר שהשהות תהיה שהות זמנית. רומיאו תהה: מדוע לא מלמדים אותו לשלוט בכוחותיו? ומה עם פיליפ? הוא לא יכל לשאול אותו, הוא היה מאוד מתוח, שקוע במחשבות, חלפה שעה אחת ארוכה, שנדמתה לרומיאו לשעה הארוכה ביותר, הוא חש תחושה מוזרה של עקצוצים, וחום שחדר לגבו, התחושה המשיכה לטפס במעלה צווארו ועד לראשו, הוא ניסה לחשוב על דברים מרגיעים, כמו מפל עם מים תכולים, קשת בענן, כוכבים והסהר, הו הסהר, שמא ישוחח עם הסהר? האם הסהר פנוי לכך?- הרי הוא כה עסוק בלמלא בקשות רבות של אנשים כה רבים. רומיאו קם ממיטתו והחל ללכת במסדרונות בחושך, שמא, כך, בדרך זו או אחרת יצליח להירדם, רומיאו פסע מספר צעדים ונעצר בכל חדר וחדר שדלתו הייתה פתוחה, הוא ראה את הנערים ישנים, הוא פסע צעדים נוספים, ולאחר מכן, הוא ראה דמות שהגיחה מבין הצללים, דמות גדולה, שאחזה בידה בעששית. דמות נוספת פסעה בעקבותיה, ואחריה דמות נוספת, ולאחר מכן דמות נוספת, ודמות נוספת. הדמויות נראו גדולות, אך כשהתקרבו אל החלון, פניהם נראו בבירור, אל מול אורו של הסהר. אלו היו נערים ששוטטו במסדרונות בליל וצחקקו. "אתה בא ליצור?" שאל אחד הנערים בחיוך, "שמי ריצ'ארד. מה שמך?" "שמי רומיאו."
"אתה יצרן, נכון?"
"כן, כולם כאן יצרנים."
"אך לא כולם יצרנים טובים כפי שהיית מצפה."
"אמרו לי בבדיקות שאני יכול ליצור סופות ברקים, להשפיע על אנשים…"
"וגילית את כוחך?"
"גילו לי."
"איני מבין."
"לא ידעתי על כוחותיי לפני כן", אמר רומיאו, "ואף פעם לא השתמשתי בכוחות שלי, שמא תלמדו אותי איך 'להפעיל' את כוחי."
"הבה ונלמד אותך 'להפעיל' את כוחך", אמר ריצ'ארד, "ראה, לכל אחד דרך שונה להפעיל את כוחו וכל אחד מגלה אותה בעצמו, מתישהו. תעקוב אחרי התהליך, תרגיש אם משהו מתחולל בך, בגופך, תחושות, דברים מסוג זה. כדאי שתלך לישון, שמא תזדקק לכוח רב ולפרץ אנרגיה עצום על מנת 'להפעיל' את כוחך."
"טוב, אני באמת מרגיש קצת עייף", אמר רומיאו, הוא פיהק לרגע ואז חזר לחדרו ושכב במיטתו, ולאחר מספר דקות, בלי שהרגיש, הוא נרדם מיד וצלל לתוך שינה עמוקה.
למחרת בבוקר, רומיאו קם רענן, הוא שפשף לרגע את עיניו וקם ממיטתו.
רובי שגב, שותפו לחדר לחץ את ידו בשמחה ובהתרגשות.
"שלום, אני רובי שגב, אתה רומיאו, נכון?"
"נכון", אמר רומיאו בחיוך.
"ווווואוו… נעים להכיר אותך, אני רובי שגב."
"אמרת זאת."
"אתה יודע מה עושים עכשיו?" שאל רובי.
"מה?" שאל רומיאו בחיוך.
"הולכים לחדר האוכל, אוכלים ארוחת בוקר."
"ומה מגישים לארוחת הבוקר?"
"אתה כבר תראה!"


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך