כישופים אפלים 3, פרק 5: כישוף המים – חלק א'

לפתע ראה אריק משהו.
משהו מגיח מבין הצללים. משהו כביר שלא ניתן להינצל ממנו.
"אהה!" זה היה קולו החזק של הדרקון. אריק כיסה את אוזניו בידיו בגלל הרעש האדיר. מה אני עושה עכשיו, מה אני עושה עכשיו? חשב לעצמו אריק. הוא בלע את רוקו ולא הצליח לנשום.
אבל אז נזכר בשרביט. הוא מסוגל לנצח בעזרת השרביט שלו. אבל… איפה הוא? אריק חיפש בכיסיו במהירות, בזמן שהדרקון הגיע מבין הקירות. ואז קלט אריק – הדרקון שבר את הקיר… זה אומר שהוא יכול לצאת! הוא יכול לברוח! אבל רק אם יישאר בחיים… ולשם כך הוא צריך את השרביט שלו.
"איפה השרביט? איפה השרביט?" שאל שוב ושוב.
"אתה לא תישאר בחיים," אמר הדרקון. "קדימה, היכנע!"
השרביט, השרביט, השרביט. חיפש אריק בכל מקום, עד שראה את שרביטו מונח במרחק של כעשרים מטרים לידו. אריק בא לרוץ לקחת את השרביט, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
כנפו של הדרקון הוטחה בחוזקה בקרקע ברעש מחריש אוזניים.
אריק הביט בדרקון והבחין בבטנו הענקית מתחילה להיות צהובה… כתומה… אדומה… ואריק הבין. זה אש. הדרקון יורק-אש. עכשיו באמת הכול אבוד. עוד מספר שניות, ואריק יישרף. אבל לא היה לו מספיק זמן לבזבז והוא רץ אל שרביטו. הדרקון התעופף והיה מספר מטרים מאחורי אריק. עוד מספר שניות הוא יירק אש…
ובדיוק בשנייה שאש הציפה את המקום, אריק הגיע אל השרביט וצרח, "מונדמאר!"
האש נעלמה כלא הייתה. זה היה כישוף המים שביטל את האש.
למרות אותו כישוף, ידע אריק שאין לו עוד הרבה זמן להישאר בחיים, וקולו של הדרקון הדהד בשנית בחדר העצום, "אתה לא תנצח אותי!"
אריק התנשם והתנשף. לחלקיק שנייה היה בטוח שהוא עומד להתעלף; לחלקיק שנייה היה בטוח שהוא כבר מת; היה זה עניין של חלקיק שנייה כשהדרקון ירק אש בשנית ואריק צרח שוב, "מונדמאר!"
אבל רק עם הכישוף הזה הוא לא ינצח את הדרקון. אריק ידע שהכישוף הזה יאריך לו את החיים רק במספר דקות. הוא צריך למצוא כישוף שישמיד את הדרקון שנלחם מולו… אבל מוחו של אריק התרוקן; אריק בקושי הצליח לנשום; הוא היה עייף ותשוש מכל אותו יום ארוך, קשה ומייגע; וכי איך יצליח עתה לשרוד מול הדרקון?!
כאב לאריק מכל אותם דקות. כאב לו בלב. אבל הוא אמר לעצמו שוב ושוב, "אריק אתה יכול, אריק אתה מסוגל." אבל עדיין – עמוק עמוק בליבו, ידע, היה בטוח, שאלה הדקות האחרונות בחייו. יחד-עם-זאת, נזכר אריק בכל מה שעבר; בכל מסעו. לא ייתכן שכל מה שעבר היה לשווא. הוא יחיה, הוא בטוח יחיה.
אריק רץ והתחבא מאחורי עמוד. העמוד היה כמו מקום בטוח בשבילו, וכל האש של הדרקון לא הצליחה לעבור מאחורי אותו עמוד. זה היה לאריק זמן לנשום למספר שניות, זמן להירגע. ואז, לחלקיק שנייה הוציא אריק את פניו ואת שרביטו, וצרח אל הדרקון, "טרוואנמיה!"
אריק לא ראה מה מתרחש שם; הוא לא ראה את הדרקון. אבל הוא יכל לשמוע. והוא שמע שקט. עדיין מסביבו הייתה האש, אבל הוא לא שמע את הדרקון. הדרקון לא ירק אש שוב, וכנפיו של הדרקון לא הוטחו בקרקעית בשנית. אריק שמע אך ורק את ליבו, ליבו הפועם בחוזקה בדממה.
הוא פחד שגם הדרקון ישמע את פעימות ליבו. הוא ידע ששר האופל כאן, רואה אותו כבר עכשיו, גם כשאין את אותה רוח חזקה. שר האופל מסתתר. הוא מתחבא. אבל… מה קורה עם הדרקון? איפה הוא?! לא ייתכן שהוא נעלם או כבר מת. אותו כישוף שצרח אריק לא יכול להשמיד מיד דרקון כזה כביר.
אבל יכול להיות שכן? אולי הדרקון באמת מת? לא, לא ייתכן. אם הוא מת, אז למה אריק לא שמע את גופו נופל את הקרקע? או-קיי, זה לא זמן טוב בשביל לחשוב, חשב אריק, זה זמן טוב כדי לברוח מהמקום הזה.
בדיוק בשנייה שבא אריק לצאת מהעמוד, הדרקון בא מולו וצווח שוב, "אתה לא תנצח אותי!"
אריק ידע שזה נכון. הוא היה בטוח בזה, אבל עדיין לא התייאש. "ואסטאר!" צווח. הוא ראה שהדרקון נהייה תשוש, אבל זה בהחלט עדיין לא יהרוג אותו. הדרקון הוציא מפיו שוב אש ורגליו הענקיות כמעט פגעו באריק שרץ להריסות הקיר השבור שממנו הגיע הדרקון. אבל אריק גם היה זריז, וצעק בשנית את כישוף המים, "מונדמאר!" הכישוף באמת ביטל את האש.