כל הסיפורים נכונים- פרק 1

"אמה, קומי, את תאחרי ליום הראשון שלך בתיכון!" אימא צעקה מהמשך המסדרון. "למי אכפת?! לא ישנתי כל הלילה" "אמרתי לך ללכת לישון ב11 לא אשמתי שייצאת עד מאוחר, הזהרתי אותך שזה מה שיקרה, ועכשיו קומי כבר שבע וחצי " "אוח" מלמלתי לעצמי וקמתי בבת אחת מהמיטה, הפלאפון רטט, הודעה מדיימון, "בוקר טוב:), מוכנה ליום הראשון שלך כאן?" "בוקר כן, טוב ? לא ממש, לא הייתי אומרת שאני מוכנה, דיימון, אני מתארגנת, אני מאחרת, רק קמתי, נדבר" הקלדתי במהירות ולא חיכיתי לתשובה, לקחתי איתי לאמבטיה את האולסטרס הנמוכות בצבע ג'ינס שלי, לקחתי חצאית שחורה עד סוף הירך, חולצה קצרה בצבע אפור כהה, העפתי מהפנים את השער ושטפתי פנים, צחצחתי שניים, סירקתי את שערי לפוני לצד לא שווה בגודלו, הפס האדום בפוני בלט מאוד על רקע שערי החום, השארתי את שערי פזור, התזתי שני שפריצים מהבושם השקוף שבצד האמבטיה, ויצאתי. הלכתי לחדר, לקחתי את התיק השחור דחפתי אליו שתי מחברות גדולות בצבע כחול, וקלמר שחור, והלכתי לכיון המטבח, אימא הכינה לי חביתה לארוחת בוקר לצד ירקות חתוכים עם כוס קפה " אימא, עם אוכל אני אאחר" אמרתי ובחטף הכנסתי את הסנדוויץ' הנוסף עם גבינה ועוד תפוח ירוק לתוך בתא הקטן של התיק. "לא מעניין אותי, את מכירה את המוטו של הבית הזה, לא יוצאים, עם לא אוכלים, ובנוסף אני אסיע אותך" "אימא, כבר דיברנו על זה, הבית ספר לא רחוק אני אוכל ללכת לבד." אמרתי שאכלתי את החביתה בעמידה, מתקדמת לכיוון השולחן, אימא התיישבה מולי, תלתל גדול ושחור נפל לתוך עינה והיא הסיטה אותו לאחר כמה שניות. היא הביטה בי במבט דואג. "אמה, את עוד לא בת 16. את תמיד תהיי קטנה בשבילי, אבל כרגע את קטנה לכל דבר, וגם היום הראשון בתיכון זה לא משהו שקורה כל יום." " את האימא היחידה שעושה מזה סיפור, אימא של דיימון רק רוצה שהוא ילך כבר מהבית" אמרתי ולעסתי את הירקות במהירות. " זה עצוב שאימא חושבת ככה על בנה שלה" אמרה ופינתה את כוס התה ששתה אל הכיור, " אוקיי, אימא, אני מאחרת" אמרתי ולקחתי ביס אחרון מהחביתה, הירקות שממו בצלחת, לגמתי לגימה גדולה מהקפה, ועוד אחת קטנה יותר "את לא התאפרת" היא אמרה כשעמדתי לידה בכיור בזמן שהניחה את הכוס הנקייה במתקן הכלים. "באמת? גילית לי." אמרתי, שמתי את התיק על הגב "למה?" שאלה, "הבטחת" "לא הבטחתי באמת, אמרתי את זה כדי שתעזבי אותי, אני לא רוצה לשים על עצמי מסכות של איפור וזה סופי". " כל ילדה בגילך הייתה חולמת שאימא שלה תקנה לה איפור בשווי 400 דולר" אמרה בכעס. למה זה חשוב לה כל כך ? "אני לא כל ילדה, וחשבתי שהבנת את זה" לפתע נשמע עוד זרם מהפלאפון שלי, הוצאתי אותו מהכיס הקטן של התיק, זה היה דיימון. " לאסוף אותך?" שאל "כן,כן ושוב כן " כתבתי " בעיות עם אימא?" שאל ,הוא כל כך מכיר אותי "כרגיל" אמרתי, "אימא דיימון יאסוף אותי." אמרתי "יש לך מזל " היא מלמלה לעצמה, היא כעסה כל הבוקר הזה, השעה הייתה 8:15, עוד 15 דקות עד הצלצול, יהיה לנו שיעור הכירות של כל המורים ובלה בלה . לפתע נשמעה צפירה, הכנסתי את הפלאפון לכיס הקטן שמחוץ לתיק, ויצאתי, "ואו" אמרתי מתקדמת במהירות אל המכונית החדשה של דיימון " כשאמרת שתאסוף אותי חשבתי שנלך ברגל" אמרתי, כשדיימון יצא מהמכונית לפתוח לי את הדלת. " מתנה קטנה מאבא" אמר בכאב, " שמעת ממנו?" שאלתי, " כשחזרתי אתמול מהיציאה שלנו היא חיכתה בחניה והיה פתק שכתוב בו " מזל טוב בן, אתה בן 16 כבר ואני מצטער שאני לא יכול להיות כאן איתך אז תראה את זה כאות סליחה" הוא ציטטת במדויק את הפתק, הוא היה דרוך כשהביט ברחוב הריק. " לא אכפת לי מהפתק, יש לי מכונית" אמר ביובש, לא ידעתי מה להגיד, אז שתקתי, חגרתי את עצמי, דיימון התניע את המנוע, ומאז, שום דבר לא היה אותו דבר"