כל הסיפורים נכונים- פרק 2

" הגענו לבית הספר תוך מספר דקות, כשדיימון חיפש חנייה כולם בחנו אותנו בשתיקה. אצלנו בתיכון הרדוד הזה, בנות מתות להיות עם בחורים שיש להם מכוניות יפות, לא אכפת להן מהאופי או מהיופי, העיקר הרכוש, והבנים מתים שתהיה להם מכונית כזאת כדי להרשים את הבנות. למזלי דיימון לא אחד מהאנשים הרדודים האלו. דיימון יצא מהמכונית בשתיקה ופתח לי את הדלת. אני יכולה לצאת לבד והוא יודע את זה, אבל מאז גיל קטן הוא מנסה להקסים אותי, וזה מצחיק אותי משום מה. זה כבר השגרה שלנו. דיימון טחב את המפתחות בכיס מכנסי בג'ינס הכהים. " לא ידעתי שיש לך מכונית" סשה, מעודדת אחת אמרה לדיימון, והוא שתק. " מסתורי? אני אוהבת" היא אמרה, היא נראית כל כך נואש וזולה. היא הייתה המומה כשדיימון שתק לה בפנים ואפילו לא הפנה אליה את מבטו, שמעתי אותה מקללת בשקט, סשה היא חלומו של רוב הגברים, שער בלונדיני עד המותן, רזה כמו מקל, בעלת חזה לא קטן שלובשת כל הזמן מיני צמוד. כשהיא חוותה את האכזבה הראשונה שלה ממייקל, ראש קבוצת הספורט, היא הייתה שבורה, אנשים כאלו לא רגילים למילה 'לא'. "מה קרה עם לילאן?" שאל הוא ואימא דיי מקורבים אז הוא לא אומר 'אימא שלך' אלא בשמה הפרטי. "אותו סיפור של האימא הרדודה שמנסה לקנות את הבת שלה בתכשיטים יקרים ובאיפור ב400 דולר ובכל מיני התייחסיות של ילדה קטנה" אמרתי, "תנסי להבין אותה, אחריי שאבא שלך לקח את מת'יו איתו היא ממש לא אותה אישה, אני לא מצדיק אותה אבל אני יכול לנסות להבין, את צריכה להסביר לה שאת לא כזאת" אמר, נעצרנו ליד הברזייה ודיימון לגם לגימה קצרה מהמים, המשכנו ללכת " היא לא מבינה שאני בחיים לא אהיה הילדה עם האיפור והשלמות הוורדות עם כל הנצנצים והלבבות מסביב " אמרתי, "אני בטוח שהיא מבינה את זה, השאלה אם היא מקבלת את זה?" לא עניתי, נכנסו לכיתה, כיתה י' היא באמת כיתה דפוקה, אז הגענו לגיל ששיסטים, ולרובנו עולה האגו. הכיתה פחות או יותר מוכרת, כי יש רק שתי חטיבות בכל האיזור הזה, ותיכון אחד. ראיתי בכיתה את ג'סיקה, את אנה, את אנדרו, את לירי, את רבקה, את מרי, את ג'סטין, פיטר ולוגן, כל השאר היו ילדים שלא הכרתי, המורה לא הייתה בכיתה. קיבלנו השנה את גברת מורגן, לפחות לא את מר שטרן הוא ממש רע, לא שהיא מציאה כן? אבל לעומתו היא מלאך. היא עשתה הכירות בין החדשים לישנים לא ממש הקשבתי העדפתי לשתוק "כן, גברת דיוויס את רוצה לספר לנו על מה חלמת?" "בשמחה" אמרתי בציניות " חלמתי שאני בכיתה אחרת עם בנים שלא כל מה שאכפת להם הוא תחת וחזה ועם בנות קצת פחות רדודות שיכולות להתלבש עם משהו שקצת יותר מכסה מחזייה ומבוקסר" דיימון לא נראה מופתע, אבל בכל זאת לחש לי " מה לעזאזל את עושה?" " מה שהייתי צריכה לעשות, המורה הנחמדה שאלה אותי, ועניתי" "גברת דיויס אמרו לי שיהיה קשה יותר להיות מחנכת שלך מאשר להיות רק המורה למדעים שלך" מלמלה לעצמה " מה שתגידי ותפסיקי לקרוא לי 'גברת' " אמרתי ביובש, אין לי כוח לצביעות הזאת. רק עוד שלוש שנים, ואז קולג' וזהו. הכיתה דיברה בינהם, דיימון שישב לידי שיחק בקבוצת שער משערי הצלצול הושמע, "תלמידים, נסיים היום ב11 לכבוד היום הראשון, למעשה כל השבוע נסיים ב11 " אמרה גברת מורגן, אני ודיימון עמדנו לצאת, עד שגברת מורגן תפסה את ידי " לאן את חושבת שאת הולכת?" "להפסקה?" שאלתי בציניות, " את לא הולכת לשום מקום בלעדי" אמרה" אני לא צריכה בייביסטר" אמרתי לה " מה עובר עליך?" דיימון לחש, "את באה איתי למנהל" אמרה, אני היא ודיימון הלכנו לכיוון חדר ההנהלה, יופי, הפרעה כבר ביום הראשון, אימא מה זה תשמח. " אתה רשאי ללכת בחור צעיר" "דיימון לא הולך לשום מקום" אמרתי דיימון החזיק לי את היד. לא בעדינות. בתקיפות, אבל תמיד הוא ככה, זה לא ממש הפריע לי. גברת מורגן הביטה בו במבט מאיים " אחכה לך כאן" הוא לחש לי " תהי מאופקת" הוא הוסיף בשקט, אני וגברת מורגן נכנסו לחדר ההנהלה, הופעתי מאוד לראות את טורי, המורה שלי מכיתה ו " מה את עושה כאן?" שתינו אמרנו באותו זמן, היא קמה מהכיסא השחור הגבוה, ורצה לחבק אותי, "מה הולך כאן?" שאלה גברת מורגן " טורי הייתה המחנכת שלי ביסודי" אמרתי בהתרגשות כשניתקנו את החיבוק. "אני מקווה שזה לא ישפיע על דעתה לגבי המוטל עליך" אמרה" מה עשית ביום הראשון ללימודים אמה?" אמרה בקול מעט תוקפני. הבטתי בה במבט של שתיקה והיא הבינה שממש לא בא לי חקירות עכשיו, למען העולם אני על שעתיים שינה, איזה מוזר זה להגיד למען העולם, טוב נו כי אין אלוהים. "זה בסדר שילה, אני אטפל בה" אמרה טורי, שילה נראתה מובסת ויצאה בזעם החוצה. " שבי בנוחות אמה" אמרה טורי, התיישבתי. היא התיישבה בכיסא שילדי ולא מולי. היא אף פעם לא התנשאה עלינו, התלמידים שלה "ממתי את כאן?" שאלתי במהירות" היום התחלתי את תפקיד ההנהלה, נכון מוזר?" היא שאלה בנימה חייכנית" מאוד,אממ לא צפוי" אמרתי, "מה עשית אמה?" שאלה "חשבתי לעצמי כשגברת מורגן שאלה אותי משהו, ולאחר שלא התייחסתי היא שאלה על מה חשבתי ואמרתי לה שבא לי להיות בכיתה של אנשים לא רדודים שחושבים על חזה ותחת או על מקובליות" אמרתי " את צודקת, הילדים מתדרדרים, במיוחד בכיתה י' אבל נסי לשמור על דרך נועם, יהיה לך קל יותר לעבור את התיכון ככה" אמרה, "אני לא אתן לך עונשים, כי אני לא מאמינה בהם כפי שאני בטוחה שאת זוכרת" אמרה בחיוך" פשוט נסי להגיע אלי לביקור ולא כמטרה לקבלת עונש" אמרה "אוקי, אנסה" אמרתי, קמתי מהכיסא והיא עצרה אותי בידה, "משהו עובר עליך?" שאלה " רואים אה?" עניתי בשאלה" את נראית כאלו דרסה אותך משאית, עייפות?" שאלה "כן בטח" אמרתי בנימה רגילה, אבל זאת לא רק עייפות. זה עייפות, שנאה, כאב, כעס ורצון להיעלם מהעולם הזה.