כנפיים | פרולוג

פרולוג

-ליקוי ירח-
זה היה אחד מאותם ימים שבהם משום מה המצב רוח נמצא אי שם למעלה, ושום דבר לא מעצבן ומרגיז למרות שזו אמצע שנת הלימודים, בתקופת המבחנים המייאשת ואין באופק שום חופש קרוב. אבל פחדתי שכמו תמיד, פתאום יבוא משהו שידפוק את כל היום ורק יגרום לי לרצות לתקוע את האף עמוק בכרית.
שכבתי על נדנדת העץ בגינה, בוהה בשמים השחורים מלאי הכוכבים מחכה לליקוי הירח המלא מזה כמה שנים שהיה אמור להתחיל בדקות הקרובות. שמעתי שירים באייפוד שלי לבנתיים וניסיתי שלא לחשוב על כל המספרים, המשוואות והמשפטים שהתרוצצו במוחי בגלל המבחן במתמטיקה מחר.
"אתה יודע שאם תירדם פה אף אחד לא יסחב אותך למיטה שלך, נכון נֶיְיתָ'ן?" שמעתי פתאום את אחותי התאומה מאחורי.
"מצחיק מאוד," אמרתי בלי לזוז, ובקושי טרחתי להזיז את השפתיים. הכל היה פשוט טוב מידי והיה מתאים לה לבוא ולהרוס את הכל. היא לא מתכוונת לזה, אבל יש לה פשוט את המזל הזה לבוא בדיוק ברגע הלא נכון. אני אוהב אותה, והיא תמיד כל כך נחמדה לכולם, אבל… אנחנו בכל זאת אחים אז אין מצב שלא נריב קצת, נכון? טוב… קצת הרבה.
"אם מישהו פה נרדם בכל מיני מקומות בלתי אפשריים זאת את." אמרתי לה, והעברתי שיר.
"תזהר לא להירדם." היא אמרה שוב כאילו יש לי איזה פיגור, ושמעתי את פסיעותיה נכנסות לבית.
הנדתי בראשי בייאוש, והרמתי את עיניי לירח שוב. הוא היה עגול לגמרי, ובעודי מסתכל, קצה צילו של כדור הארץ החל לכסות את אותו. הליקוי סוף סוף התחיל.

"נֶיְיתָ'ן דִיסְטָנְס." אמר קול מהדהד בראשי. עמדתי באמצע שום מקום בצבע סגול שזיף עמוק של אלפי גוונים עם עורקים שחורים כהים שנעו באיטיות וגרמו לעיניי לצנוח בחולשה מהופנטת למטה, אבל כשראיתי את השום כלום שתמך ברגליי, עמדתי לחטוף סחרחורת קשה כשהתהום הסגולה מתחתיי רק גדלה עוד ונראתה אינסופית.
"מי זה?" קראתי לאוויר. נשמתי באיטיות והישרתי את מבטי לפנים והשתדלתי כמה שיותר לא לקלוט את מראה התהום תחתיי.
"מישהו שאולי תהיה לך הערכה כלפיו." אמר הקול, ונשמע קרוב מאוד. *יותר מידי קרוב.*
"אוקיי, נשמע מעניין, עכשיו אפשר בבקשה להחזיר את הרצפה למקום שלה?"
הקול העמוק והמהדהד צחק, ומיד התחלתי ליפול למטה, למטה, למטה. צעקתי כשהבטן והלב שלי נשארו אי שם למעלה, אבל עוד לפני שהספקתי לקחת אוויר בפעם השנייה, הקול אמר: "אתה מאמין בגורל, נֶיְיתָ'ן דִיסְטָנְס? כי אני הולך להראות לך משהו מעתידך…"
בבת אחת נחבטתי ברצפה קשה, וריאותיי נתרוקנו מאוויר. השתעלתי ושאפתי אוויר במהירות. הנחתי את כפות ידיי על הרצפה החלקה, והתרוממתי באיטיות. כל הגוף כאב לי, ולמזלי שום צלע לא נשברה לי בדרך. אחרי כמה שניות, שהחדר התייצב בחזרה מול עיניי, נעמדתי על רגלי הרועדות, והבטתי סביבי. עמדתי בחדר קטן, הרצפה הייתה לבנה כולה, והקירות היו עשויים ממן סוג של זכוכית עם מלא פסים בולטים ושקועים לאורך בצבע שקוף ששום דבר לא נראה מהצד השני ומן משהו סגול עמוק שנראה כאילו מטפס מן הרצפה ונעלם באיטיות ככל שעלה במעלה הקיר. בחדר לא היה כלום חוץ ממראה אחת עם מסגרת שחורה מלחיצה. ובאמת משהו במראה הזאת היה ממש דפוק, כי כשהסתובבתי וראיתי אותה, חשבתי שאני הולך לקבל התקף לב.
למרות שהרגשתי וראיתי את הבגדים שהיו על גופי, זה לא מה שראיתי במראה. ראיתי את הנער הגבוה שאני, אבל זה כל מה שהתאים למציאות במראה, ואפילו זה בקושי. היה לי שיער שחור כמו פחם שהזדקר משני צידי ראשי במקום שיער בצבע חום דבש, ועיניים בצבע ירוק מוזר של דשא במקום גוון החום וירוק בהיר שלי. הייתי נראה הרבה יותר גדול ממה שאני עכשיו, תווי פניי היו רציניים יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין את עצמי, ועצמות פניי נראו בחדות כאילו מישהו מאיר עליי בתאורת אור וצל חזקה. לבשתי רק מכנסיים מבד שחור וכבד. רגליי היו יחפות, למרות שהרגשתי אותם טוב מאוד בתוך נעלי הספורט שלי, ומגבי החשוף יצאו למרבה חלחלתי זוג כנפיים שחורת וכהות יותר מן הלילה.
"לא יכול להיות," מלמלתי לעצמי, והתבוננתי בדמות המוכרת מצד אחד, ושונה כל כך מצד שני. הכנפיים התנשאו הרבה מעל ראשי, התקפלו ברפיון מאחורי ידיי ונגררו על הרצפה בקול רשרוש חלוש. פיתלתי את ידי בניסיון קלוש לגעת בבסיסן, אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה לראות את ידי מגיעה בקושי אל השכמות, ורק מלטפת בחוסר אונים את הכתם השחור שיצא מהמקום בו יצאו הכנפיים, ששלח אלפי צורות מתפתלות ומוזרות במורד גבי, על כתפיי, זרועותיי ואפילו על צווארי.
"זה לא יכול להיות," מלמלתי שוב, ונרתעתי אחורה. "זה בלתי אפשרי…" כשלתי יותר מהר אחורה והנוצות הרכות השחורות ליטפו את ידיי בעדינות.
"זאת תהיה המציאות שלך נֶיְיתָ'ן." אמר הקול המהדהד מאחוריי. הסתובבתי מהר כשנשימתי נתקעת בגרוני, וראיתי את האדם שדיבר אליי וכמעט פגעתי בו בלהיטותי לברוח מהמראה שנגלה לעיניי.
"אתה משקר!" צעקתי ואגרפתי את ידיי כששרירי ידיי מתכווצים. הוא חייך חיוך מהמם, ומבין ואמר: "אתה רואה נֶיְיתָ'ן, אני בסך הכל מכין אותך לעתידך, אני מניח שהם אף פעם לא היו חושבים לעשות את זה…-"
"אני לא מאמין לך!" אמרתי בתקיפות וניסיתי לדחות מראשי את קולו הנעים והמהדהד. "יש לי משפחה, אנשים שאני אוהב, פנטזיה זה רק סוג של ספרים!"
האיש צחק צחוק רך ושקט, והתקדם אליי באיטיות בעודי נסוג. משהו קר נגע בכנפיי וגבי. סובבתי את ראשי מעט וראיתי את השתקפות פניי הרצינית עד כדי ניכור במראה.
"תעזוב אותי בשקט," לחשתי, והרגשתי איך גוש חוסם את גרוני. בלעתי את רוקי בכוח, והבטתי בתחינה בעיניו האינסופיות של האיש מולי.
"זה מה שאעשה, נֶיְיתָ'ן דִיסְטָנְס," הוא אמר והתרחק באיטיות, "אני לא כמוהם. עוד תראה. אני אחכה לך."
הוא החל להעלם כמו הולוגרמה עם קצוות מטושטשות, ובדיוק כשכל מה שנשאר ממנו היה הבהוב סגול עמוק, קול ריסוק ושבירה של זכוכית נשמע מאחוריי, והרגשתי איך השברים החדים של המראה המכושפת שורטים את גבי כשהסתובבתי, והדבר הבא שזכרתי הוא את המכה של האדמה הקשה והדשא הצפוף בגבי כשנפלתי מן הנדנדה, והצל שכיסה את פני הירח נעלם. ליקוי הירח נגמר.