כנפיים | פרק 11

פרק 11

-תחילתו של אובדן-
"הוייי, שאלוהים יעזור לי." מלמלתי וצנחתי באפיסת כוחות על מיטתי החדשה. 'וואו, מוזר לומר את זה עכשיו אחרי כל מה שאמרו כולם…' עלתה בי פתאום המחשבה. מה אני אמורה בעצם להגיד?
בהיתי בשמים זרועי הכוכבים שמול מיטתי ונתתי למחשבותיי לזרום סוף סוף בלי הפרעה. דבריו של נֶיְיתָ'ן הדהדו בראשי בלי רחמים:
"אולי תקשיבי לי לפחות?! הוא אמר לי שלאלים לא איכפת מאיתנו, שנשמע את האמת ישר בפרצוף בלי שום הכנה לפני. לא איכפת להם מה אנחנו מרגישים!"
'זה לא נכון!' ניסיתי לשכנע את עצמי. 'הם לעולם לא יעשו את זה! הם לא יכולים…'
'הם כבר די עשו את זה…' אמר קול בראשי.
'איזו עוד אפשרות הייתה להם?!' התגוננתי, אבל האמת המוחצת הייתה בלתי מתפשרת. אפילו העובדה הפשוטה שלא ראיתי את הוריי, את מי שייצר אותי בכל אופן, לא ממש היוותה נקודות זכות לאלים.
התהפכתי במיטתי בלב מלא הכחשה, אבל לא יכולתי להישאר במקומי כך בלי לעשות כלום, בלי להרגיע את הפחדים ה-לא-ממש-ברורים-שלי. קמתי, ונעמדתי מול החלון באנחה.
'מישהו עוד יחשוב שאת מאוהבת עם כל האנחות האלו…' הקול בראשי המשיך להתעלל בי, אבל לא הספקתי להתעצבן עליו, תמונתו של פן מיד קפצה אל ראשי. ראיתי אותו בברור יותר ממה שהיה אי פעם במציאות. עורו החלק, שיער הדבש הפרוע-מסודר שלו, חיוכיו הקטנים שנכנסים עמוק בלב וגורמים לך לחייך גם, עיניו האפורות האוהבות, מלאות הרגש. לא כמו העיניים שלי. העיניים האפורות שלי פעם גם היו חמות ומלאות צחוק. אבל זה השתנה. עכשיו הן רציניות יותר, אבודות יותר, נואשות…
תנועה צדה את עיני. ניערתי את ראשי בכעס מן המחשבות על פן, ורכנתי מעט קדימה כדי לראות מי מסתובב בגינה לבדו בלילה.
'אני לא יכולה לחשוב על פן בצורה הזאת! הוא הרס את נֶיְיתָ'ן. הוא הרס אותנו. אין לו שום זכות.'
מה לכל השדים והרוחות שכל כך לא נכנסים יותר לראש שלי ומבלבלים לי את המוח נֶיְיתָ'ן עושה בחוץ?!
"נֶיְיתָ'ן?" מלמלתי בלי קול, ורכנתי עוד יותר נמוך, מאמצת את עיניי ככל יכולתן לראות מה קורה למטה.
נֶיְיתָ'ן הסתובב למטה בשקט דממה, מעיף מידי פעם מבטים לכיוון דלת הבית והחלונות הפתוחים. הוא לא ראה אותי, וככל הנראה קיווה מאוד שלא לראות אף אחד.
מה הוא עושה?! הרוח הקרירה פרעה את שערי, מעבירה בי צמרמורת חזקה.

"אפשר להיכנס?" שלושת הנקישות החלושות בדלת והשאלה הלא צפויה הקפיצו לי את הלב לגרון.
"כן," מלמלתי כשרגע הפחד המטורף עבר, ומוחי זיהה סוף סוף את קולו של פן.
"היי פיטר," אמרתי ונשענתי בגבי על החלון כמנסה להסתיר את מעשיו של אחי. "מה אתה עושה פה?"
"רציתי לראות שהכל בסדר איתך…" הוא נכנס לתוך החדר בביישנות מסוימת, ידיו בתוך כיסי מכנסיו. "את יודעת אחרי כל המאמץ של הכישוף."
הוא נכנס עוד ונעמד עכשיו כמעט מולי. "ו… גם," הוא אמר והרכין את ראשו לרגע, "אממ… רציתי לשאול אותך אם את כועסת עליי. אני לא התכוונתי לפגוע בך."
הוא הרים אליי את עיניו, והרגשתי איך הכול סביבי דועך לטשטוש עמום, ורק פניו מרחפות מול עיניי.
איך את יכולה לגרום לו לחשוב כך?! צעק עליי קול, אבל דחקתי אותו הצידה ואמרתי לפן בגמגום: "אממ… לא, זה ב- זה בסדר. אני רק צריכה עוד קצת זמן כדי לעכל את הכול. אני דואגת לנֶיְיתָ'ן גם." מלמלתי, וראשי הסתובב לרגע לאחור כשנזכר במה שהיה מעוניין קודם, אבל לא יכולתי להתרכז שוב ולהיזכר מה עשיתי לפני שפן בא.
'זה מגוחך!' אמרתי לעצמי. 'את לא יכולה להתאהב בו! זה… בלתי אפשרי… או שאולי זה בעצם כן?' הרמתי את עיניי אל פן שוב, הוא היה מאוד קרוב, יותר מידי קרוב. אבל לא יכולתי להתרחק…
"לייטון, אני…-"
צרחה מצמררת קטעה את מחשבותיי בבת אחת, ואני התנשפתי בלי קול:
"נֶיְיתָ'ן."