כנפיים | פרק 7

פרק 7

-חוסר ביטחון-
"אז אתה מכיר אותו או לא?" שאלתי בקוצר רוח בפעם האלף לפחות. ישבנו במטוס הפרטי שמשום מה פן טען שהוא זה שבו אנחנו טסים, וניסיתי לחלץ תשובה מפיו.
"כן, כן, אני מכיר אותו." הוא אמר בעצבנות, ושפשף את ידיו זו בזו כשהביט בהתחמקות אל מחוץ לחלון המטוס.
"ואז…? אפשר להבין מה התגובה שלך אמורה להביע? בבקשה תרגיע אותי ואת נֶיְיתָ'ן לפני שמישהו מאיתנו יאבד את שפיות דעתו." דרשתי ממנו. וואו, אני לפעמים מדהימה את עצמי עם ההתעלקות שלי. אבל זה היה נכון, נֶיְיתָ'ן היה נראה כמו נפגע צונאמי, ואני לא הרגשתי יותר טוב. הוא ישב ובהה איפשהו ליד הראש של פן כשהבעה מלאת טראומה על פניו.
"אני לא ממש חושב שאת רוצה לדעת מי הוא." אמר פן, ומשום מה זה היה נראה שהוא באמת מתכוון לזה. "הוא סתם אחד מאותם שבא לך למחוק מהזיכרון את הרגע בו נהיית מודעת לקיומם."
"אז הוא הטיפוס הרע?" שאלתי בלי להסתובב סביב העניין יותר מידי.
"כן, סוג של." הוא הודה בחוסר רצון, "בוא נגיד שאם פעם תראי אותו שוב, ואני ממש לא מאחל לך את זה, תתפללי לאלוהים שהוא לא ראה אותך ותתחילי לרוץ כמו מטורפת לכיוון השני."
"אז אתה אומר שהוא רע?" אמר נֶיְיתָ'ן במבט מוזר. די התפלאתי שהוא יצא מההלם כל כך בשקט, כאילו בלי צרחות או משהו כזה אבל זה נֶיְיתָ'ן, אני לא אמורה להתפלא.
"כן." אמר פן בלי להבין מה כל כך קשה לעכל. אני הזדהיתי עם נֶיְיתָ'ן והייתי מוכנה להתערב על הכלב שאין לי שגם לפן לקח כמו רגעים ממש ארוכים לעכל שהאיש הרגיל כל כך והלא מזיק שראינו רק לפני עשר דקות הוא מפלצת מבעיתה.
"מי אמר?" שאל נֶיְיתָ'ן, "בעיניו, אנחנו הטיפוסים הרעים, מי אומר שאנחנו צודקים?"
שנינו הבטנו בו בגבות מכווצות, אבל אני חייבת להודות, לצערי הרב, שהיה משהו בדבריו עד כמה שזה נשמע בלתי הגיוני.
"אני אעמיד פנים שלא שמעתי את השאלה הזאת." אמר פן בהחלטה של רגע, ויכולתי לראות את הכעס מפעפע בו כשידיו נגרפו בכוח. האיש הזה רצח את ההורים שלו או משהו כזה?
"ואני אזכור את זה." אמר נֶיְיתָ'ן בנימה שגרמה לי לזוז באי נוחות במקום.
דממה מבורכת אבל גם מעיקה השתררה כשכל אחד הסתגר בארבע אמות של עצמו, אבל עד מהרה הרגשתי איך הלב שלי כבר לא עומד בכמות המחשבות שנערמה עליו כמו אבני משקולת, ורק חיכיתי לרגע בו ננחת כבר.

"תיכנסו." אמר פן, ולחץ מרחוק על שלט קטן, והרכב הכחול כהה שמולנו הבהב פעמיים. הבטתי בנֶיְיתָ'ן, אבל הוא רק משך בכתפיו. פן נעמד במקומו, וחייג בהבעה מוטרדת.
נֶיְיתָ'ן נכנס למושב האחורי, ואני לאחר רגע הצטרפתי אליו. "אני מפחד לֶיְיטוֹן." הוא אמר בקול נמוך והביט בפן דרך החלון. "בהתחלה לא רציתי להאמין שזה הוא. האיש הזה. הסתכלתי עוד פעם ועוד פעם, אבל לא יכולתי שלא לזהות אותו. זה הוא. אני…" הוא השפיל את מבטו והחל לשחק באוזניות האייפוד שלו. הוא נשם נשימה עמוקה ורועדת והמשיך בלי להביט בי. "אני ראיתי אותו בחלום שלי בלילה של הליקוי ירח. אני אפילו לא בטוח שזה חלום, הוא דיבר אליי, אמר לי כל מיני דברים." הוא הפסיק לרגע עוד פעם, אבל אני לא דחקתי בו להמשיך, הוא היה צריך מישהו לדבר אליו ולשפוך את הלב שלו, ומשום מה הייתה לי ועוד פעם תחושת בטן מוזרה שאמרה לי שהוא לא ידבר איתי כך שוב, שזו ההזדמנות היחידה שלי.
"את מאמינה בגורל, לֶיְיטוֹן?" הוא שאל לפתע, ועיניו פגשו את שלי.
"אני… אני לא יודעת." גמגמתי, כשעיניו לא הרפו משלי. ירוק דשא. ירוק עמוק כואב ומנוכר היה בעיניו. הן כבר כמעט לא היו חומות. אף פעם לא שמתי לב שיש לו עיניים משתנות.
"לֶיְיטוֹן, לא משנה מה יקרה, את תמיד תשמחי עם הדרך בה אבחר. את תאהבי אותי כמו פעם? גם אם אני אהיה שונה?" הוא שאל אותי שוב את אותה השאלה המוזרה ששאל אותי כבר בעבר.
"כן, נֶיְיתָ'ן. אתה יודע שכן." אמרתי לו בנימה לא מאמינה. "אתה אח שלי."
"כבר לא." הוא אמר, והפנה את מבטו אל השמים הבהירים ונטולי העננים. משהו הצורה שבה הוא אמר את זה לא הניחה לי להתווכח.
התקרבתי אליו, וחיבקתי אותו בחוזקה. הוא הניח את ידיו על גבי בעדינות ולאחר רגע התנתק ממני. בלעתי את רוקי ואת הגוש החונק שטיפס במעלה גרוני. למה הוא מתנהג ככה?
"אנחנו חייבים להגיע כמה שיותר מהר לבית החדש שלנו." פן נכנס פתאום לאוטו במהירות, והכניס את המפתח למקומו.
"רגע, רגע, רגע." אמר נֶיְיתָ'ן, ורכן קדימה. "הבית *שלנו*?"
"כן," אמר פן והביט בשנינו דרך המראה. "אתם צריכים שמישהו ישגיח עליכם נכון?" הוא אמר כאילו זה אחד הדברים המובנים מאליהם.
אני ונֶיְיתָ'ן החלפנו מבטים בגבות מורמות, אבל לא התווכחנו. משכתי בכתפיי, ונשענתי אחורה, מביטה בנופים המרהיבים שהחלו לחלוף על פנינו.
"אממ… נֶיְיתָ'ן," אמר פן לאחר רגע ארוך שבו הוא הביט בנו שוב ושוב מן המראה הצרה. נֶיְיתָ'ן ניתק את עיניו מנוף העיר הענקית המתקרבת אלינו והביט במבט שואל בפן.
"אני צריך שתבוא איתי כשנגיע. לא כל כך בטוחים בקשר למי שאתה למעלה."
"מה זאת אומרת?" שאל נֶיְיתָ'ן.
פן נאנח, ופנה שמאלה במיומנות. "אתה לא מתנהג כמו בן אנוש רגיל." הוא אמר לבסוף בחוסר רצון.
"וזה טוב או לא?" שאל נֶיְיתָ'ן לאחר שמבטינו שוב הצטלבו.
"זה מה שהם מנסים לראות. אנחנו לא יודעים."
"מי זה הם, לכל הרוחות?" שאל נֶיְיתָ'ן בקוצר רוח.
"האלים." אמר פן. והחנה מול בית קטן בן שתי קומות וחצר אחורית ענקית עם גדר סבוכה של עצים גבוהים שחסמו את שדה ראייתו של כל מי שנמצא בחוץ.
"הם לא יודעים מי אתה."
הבטתי בנֶיְיתָ'ן בלי לדעת איך להגיב, אבל הוא רק נעץ את מבטו למטה, והייתי בטוחה ששיערו כהה עוד יותר.