כשהשמש שוקעת (חלק שני)

הבית צמח מתוך האדמה מבודד, זעיר לנוכח המרחבים שמחצו אותו מכל צדדיו. הוא בחר לעצמו את חלקת האדמה שבקצה השדה ומאחורי גבו טס הכביש, רחב, אפור ובלתי מתפשר. קול המנועים צרם לאוזניו של לור אבל משהו התהפך בתוך הנשמה והנהמה הפכה להמיה מרגיעה כמו זו של גלי הים. הצליל הזה היה חלק בלתי נפרד מילדותו של לור והוא לא יכול היה להפנות לו כתף קרה.
לור היה רעב והרוח הקרירה הלכה והתגברה מבלי שישים את ליבו לכך. היא חדרה אל מתחת לחולצה הדקה והעבירה גלים של צמרמורת בגוו. הוא רצה להיכנס אל תוך הבית ולשבת לשולחן עמוס לעייפה. תחת זאת עמד ובחן אותו מרחוק. גם זה היה סוג של טקס מחויב המציאות.
הוא זכר את הקירות לבנים, צחורים אבל הם נבטו אליו אפרפרים וכתמי לכלוך רבים מספור התפשטו על פניהם. בעיני רוחו, כששכב ער בלילות, ראה את רעפי הגג ארגמניים אבל הם רכנו כתומים, דהויים משמש. זגוגיות החלונות במסגרתן הירוקה נפתחו לכדי סדקים ווילונות טפחו מתוכם כאילו לא היה ליבו של הבית אלא פרחים זעירים ותחרה לבנה.
הוא ראה את הגזוזטרה מהצד, מוטות עץ לא צבוע שנעלמו כמעט לחלוטין תחת מעמסת הזרדים והעלים. קנוקנות מפותלות נכרכו סביב וזלגו כלפי מטה יוצרות סבך עבות שכזה עד שלור לא הצליח, כל כמה שניסה, להביט אל החלל הפנימי. הוא החל מדמיין לעצמו את כיסא הנדנדה גבוה המשענת אבל הפסיק כמעט מיד.
זיכרונו הוביל אותו שולל. שום דבר לא היה כפי שדימה שיהיה. לור ביצע עיקוף רחב, נזהר שלא להיראות לנוכח החלונות הפתוחים כדי סדק ויצא אל הכביש. המכוניות טסו מהירות מכדי שאפשר יהיה לעקוב אחריהן במבט. מעבר להן התרוממו וצנחו והתרוממו מחדש גבעות ירוקות שנותרו בדיוק כפי שזכר אותן. אילו בילה את ילדותו ביניהן לא היה עומד עכשיו ותחושת אכזבה מרה מכבידה על ליבו.
דלת הכניסה חרקה בגבו. לור הסתובב. מכאן הצליח בקלות לראות את פתח הגזוזטרה, את כיסא הנדנדה הנמוך והמתפרק ואת הבחורה שפשטה את המקטורן הכחול ונותרה בחולצה לבנה וצחורה. היא הביטה בו קצרות ופנתה חזרה אל תוך הבית. לור מיהר בעקבותיה בטרם יאסוף אותו אל זרועותיו רכב מזדמן ויישא הרחק מהבית למשך עוד שנים רבות.
הגזוזטרה חרקה תחת רגליו. לור לא זכר את הקול הזה אבל איכשהו, ברגע שנולד אל העולם הביא איתו הצליל אוסף שלם של מראות וריחות שונים. איש דק וגבוה התנדנד לפנים ולאחור בכיסא הנדנה. אצבעות ידיו טופפו בקצב על כריכתו הקשה של ספר עב כרס. הציפורניים היו רחבות, עבות וארוכות מעט מהמקובל אבל נקיות מאוד.
מפת שולחן נוקשה הונפה אל האוויר והתפצחה כמו פרי בשל מצמיחה כנפיים מרובות לאורכם ולרוחבם של קיפוליה הרבים. צבעה היה ירוק טרי ואגסים קטנים בצבצו פה ושם על פניה. חרק זהוב התקדם באטיות על גבי שולחן העץ הלא מהוקצע. הוא האט לפני כל זיז וככל שהמשיך כך הפכה התקדמותו למיוסרת עד שנדמה היה שאיננו מתהלך על משטח חלק אלא טועה בין פיתוליו הרבים של מבוך סבוך. החרק הניע את כנפיו בכעס ממלא את האוויר בזמזום עדין.
כל אלה חלפו במוחו של לור בטרם יספיק למצמץ. הוא עצר תחתיו נחנק. אילו יכול היה להפוך כל אחד מהמראות הנפלאים, המתוקים מעקצצים האלה, לציורים עסיסיים, מלאי תוגה! אבל הזיכרונות נוצרו והתפרקו לאבק בין רגע והציור הושלם רק כעבור שעות ארוכות של עבודה מפרכת. הוא חייב היה ללמוד להשלים עם כך שרוב עבודותיו שובות הלב ייבלעו בתהום הנשייה.
הבחורה הותירה את הדלת פתוחה לכדי חריץ אבל פניה לא היו אלא רשת לבנבנה, דקיקה והמבט חדר אותה בלא מאמץ מיוחד. הדלת השנייה, האטומה, הוסטה הרחק אל הקיר הנגדי ולא חסמה את המבואה.
שולחן צר נצמד אל החלון, שולחן הזיכרונות שלו. הערב כיסתה על פניו מפה שונה מזו שהעלה באוב. האגסים לא בצבצו על גביה וגונה אף לא התקרב לאותו הירוק הטרי שהצליח לעורר כדי כך את תאבונו של לור… ובכל זאת בלבו פנימה האמין שגם בה טמונה היכולת לפרוש עשרות כנפיים בהנפה רגעית אחת.
שתי צלחות נחו על השולחן ולצדן נערך בסדר מופתי הסכו"ם. לרגע האמין לור באמת ובתמים שסביו לא נפטרו ושידיהם היו אלה המכינות את השולחן. אבל צליל צעדים רכים חדר אל תוך רשרושם העדין של עלי הגזוזטרה והבחורה נכנסה אל שדה הראייה. היא רכנה מעל לשולחן והציבה במרכזו קערת סלט עשויה חרסינה עבה. לור הדף לפנים את דלת הרשת הקלילה ונכנס פנימה.
הבחורה לא זקפה את ראשה אבל גופה נדרך, גבותיה התקבצו מעט ופיה התהדק לרגע. קצוות שיער כהה נשרה אל עיניה והבחורה הסיטה אותה בהינד ראש כעוס. אז התיישרה ונבלעה באחת מבין שתי הדלתות הפתוחות. מאחוריה, זכר לור, היה המטבח.
הוא התבונן סביב בזהירות מרבית, משתדל לא להיתקל במראות רבים מדי שזיכרונו לא הצליח לנצור. הרוח הקרירה תפסה בווילון פרחוני וקצר ומשכה אותו ללא הרף החוצה. שורת נמלים דקיקה התקדמה בנחישות לאורכו של הסדק ברצפת העץ. מטפחת שלמה של קורי עכביש הצטמררה, כמעט בלתי מורגשת בגובה רב, היכן שהקיר פגש בתקרה.
הבחורה חזרה אל המבואה ובידיה קרעה עמוקה גדושה בכדורים זהובים של תפוחי אדמה. חופנים גדולים של קרעי שמיר התפזרו על הצדדים העגולים, המבריקים מחמאה. הבחורה עמדה את לור במבט ממוקד. היו לה עיניים אפורות, מימיות מעט והן ידעו לחדור לעומק אם רק רצו בכך. לור נשא את תיק העבודות שלו לפינת המבואה והשעין אותו על קורות הקיר.
הם ישבו לשולחן ותפוחי האדמה העלו אדים ביניהם. הבחורה נעצה את המזלג ארוך השיניים באחד מהם והכניסה אותו בשלמותו אל פיה. היא לעסה באטיות ולא פצתה את שפתיה אפילו פעם אחת אף על פי שתפוחי האדמה וודאי שרפו לה את החך.
לור, חש לפתע רעב מכדי שיוכל להתאפק ולו רגע אחד נוסף, מילא את צלחתו עד גדותיה בכדורים הזהובים והוסיף על כך מלוא החופן של סלט טרי. הוא לעס ובלע ולעס ובלע ונשם בפה פתוח לרווחה ולעס ובלע שוב. רק משנותרו תפוחי אדמה בודדים בתוך שלולית של חמאה נמסה בתחתית הקערה הצליח לאלץ את המזלג חזרה לצד צלחתו.
הבחורה התרוממה על רגליה, אספה את כלי האוכל ופסעה אל המטבח. עקביה טופפו במעומעם על קורות העץ. לור נשען אחורנית בכיסאו ובהה נוכחו. אז התרומם על רגליו ויצא דרך הדלת שמימינו.

החדר היה רחב ידיים ומסודר ללא רבב. שום קורי עכביש לא התנדנדו כאן מהתקרה, שום נמלים לא סיירו בשטח. מיטה נמוכה ועשויה היטב ניצבה בצדו האחד של החדר, מצעיה מסתתרים לבטח תחת כיסוי צמרירי וגס. אח גדולה, מסוידת, תפסה את כל הקיר הנגדי. הפתח שלה היה סגור וכיסוי הברזל המפויח שלח חופן נוסף של זיכרונות להסתחרר בנפשו של לור.
הבחור נסוג אל הדלת גומא בעיניו את הכתמים הכתומים והשחורים, השתחל אל מחוץ לחדר ומיהר לטרוק את הדלת הישר בפני האח. קול טפיפת העקבים נדם סמוך למבואה אבל הבחורה נותרה נסתרת מעיניו של לור. נראה שעצרה להטות אוזן רגע לפני שתצא אליו.
לור תפס בתיק העבודות שלו, מחץ אותו אל חזהו וטס כחץ שלוח על פני מדרגות עץ ישנות חסרות מעקה ואל עליית הגג. הוא הרגיש את העיניים האפורות נלחצות אל גבו אבל לא השתהה להפנות את ראשו אחורנית.

אך הציצו עיניו מעל למפלס הרצפה וכדור לוהט, ענקי הסתער הישר לתוכן. העפעפיים נעצמו בבת אחת אבל כדור האש היה עצמתי מדיי. מהלומתו הדהדה מאחורי העיניים הסגורות בכתמים ארגמניים, לא מרפים.
לור מצמץ והציץ סביבו בזהירות רבה יותר. גרם המדרגות הוביל אותו לעמוד הישר אל מול החלון. שמש גדולה וחסרת רחמים קרנה אל תוך הפתח חסר הווילונות. לור משך את שאר גופו אל תוך החדר ונאנח בהקלה. עכשיו ידע בביטחון גמור שסוף כל סוף הגיע הביתה. בלא ייסורי מצפון שמט את תיק העבודות אל רצפת העץ החורקת, נפל על המיטה הצרה ונרדם בו ברגע.

הנוגה הרחומה של החלום השתנתה בבת אחת לאור טורדני, מציק. לשונות אש ארגמניים חוללו בעולמו של לור ולא הניחו לו עד שפקח את עיניו. עליית הגג נצבעה כולה בגוון אדום, מעיק. צללים ארוכים התקדמו בלא למהר לאורך התקרה הולכים ומתקצרים ומתקבצים לכדי גוש אחד ככל שהתקרבו אל הקיר הנגדי. החשיכה התבצרה בפינות מרוחקות. היא טפחה בתוכן עד כדי כך שהחדר נדמה כנמוג בקצותיו.
לור ישב לרגע על המיטה מבלי לנוע, אורב. אז השתלח אל החלון מנסה לשמור על ריצתו חרישית ככל האפשר. עינה הפקוחה של עליית הגג השקיפה אל הגבעות שמעבר לכביש. בשעות הקטנות של הלילה הוא לא אמור היה אלא לראות גושים עצומים, חסרי צורה על רקע שמיים מעט יותר בהירים. תחת זאת ראה את הגבעות ברורות לנגד עיניו.
צלעותיהן נשטפו בנוגה אדום, מבליח. תנועה מתמדת התרחשה תחת חסותו, מלווה בקולות המיה עולים ויורדים בתיאום מושלם. לור לא הצליח לקרוא את המילים אבל הצלילים המתמשכים נשמעו לו נוגים. תחילה נותרו מנוקרים מעט ועם זאת, אך איבד לור מריכוזו והם חדרו הישר אל ליבו, בדקירה חדה ומלאת עצמה.
לור ניתר אל הפתח שברצפה, טופף על המדרגות החורקות וזינק דרך המבואה החשוכה ואל הגזוזטרה. דלת חדר השינה שאכלס, בעולם זיכרונותיו, את סביו, נותרה מוגפת… אבל כשראה אותה מתקרבת אליו, מחליקה על פניו ונותרת מאחור ידע שהבחורה שוכבת ערה בתוך המיטה הגדולה. עיניה האפורות ננעצו בפניה המשופשפות של הדלת והיא נשכה את שפתיה עד זוב דם.

הנוגה שבגבעות התגבר בינתיים, צבר עוצמה ולבסוף הפך לאור שרפה משתוללת. הגזוזטרה המבודדת טבעה כל כולה באדום המאיים. כיסא הנדנדה הטיל עשרות צללים סביבו כאילו היו עשרות משמעויות שונות. רקמת הצמחייה התוותה סמלים סתומים מעל ראשו של לור.
הכביש שבלע את שביל הגישה, נפרש נטוש לחלוטין. לור לא זכר אותו כך אבל זיכרונו בגד בו מהרגע שראה את הבית בקצה השדה. הוא עצר על שפת האספלט שואף עמוקות כאדם המתכוון לצלוח נהר שעומקו לא ידוע וזינק אל הכביש.
קול תוקפני של פרסות ההולמות באספלט התפוצץ אל תוך הלילה. מרכבה זהובה טסה לעברו של לור, ענקית, יפה יפיה אבל בעיקר ענקית. ראשיהם של הסוסים רכנו ועלו עם כל זינוק. קצף לבן טפח מפיותיהם הפתוחים. המושכות שנשכו לבטח נמתחו כמו אלומות הדוקות של חצי מלחמה. דמות תמירה ניצבה בתוך הכרכרה. שום שריר לא זע בגופה על אף התנועה הסוערת.
הסוסים השמיעו קול זעקה מתגלגלת שזינקה אל על והפכה לצווחה דקה. לא, הם לא השמיעו אותה אלא הפכו לה מתנחשלים בעקבותיה, נעמדים על רגליהם האחוריות, כאילו הנה הנה וגם הם ישתלחו אל הרקיע, צרים לכדי ישויות דקיקות וקטלניות. הפרסות נסקו מעל ראשו של לור ענקיות וחסרות רחמים.
מסמרים זהובים הבליחו באור ארגמני שנשפך מהגבעות. אז התרסקו הפרסות ברעם ולור הרגיש את ברכיו דחוסות אל תוך האספלט. הוא הדף בקושי רב מעט רוק אל תוך גרונו החרב והביט הישר בעיניו החומות, ענקיות של איל עצום…
אדם עם ראש של איל, שכן כתפיים רחבות ושחומות הצמיחו ביניהן צוואר רחב, מלא בפרווה מבריקה, חומה ולבנה. קרניים עצומות, עבות, חתכו את כל שטח השמיים ממעל. לור אימץ את מבטו וראה שהפרווה החומה לבנבנה עוטפת גם אותן. אף על פי שעל הקרניים היה המעטה נמוך קומה וודאי נוקשה בהרבה.
זוג ידיים חזקות התרומם אל האוויר. היה זה כאילו הגבעות עצמן החליטו לזוז לפתע ממקומן. כל העולם הלילי התבקע לשניים. הידיים ירדו בבת אחת. המושכות הצליפו בקול נפץ. הסוסים שאפו בנחיריים מתרחבות נסוגו מעט וזינקו אל האוויר. לור השתטח אל האספלט רק לאחר שגלגלי הכרכרה התרסקו אל הכביש מעבר לראשו. הקרניים חרצו את הרקיע השחור בסערה רוקעת. שובלים זהובים השתלחו מקצותיהם כמו שני מפלים של להבה מותכת.
לור הרים בזהירות את ידיו אל פניו וכיסה באצבעותיו על עיניו שסירבו להיעצם. קול ההצלפה מיען לגווע מתפוצץ שוב ושוב אל תוך הלילה אבל העיגולים הארגמניים כבר הפסיקו לצוף מאחורי עפעפיו הסגורים.
לור החזיר את ידיו לנוח על האספלט המחוספס. הגבעות שוב היו לגושים שחורים על רקע השמיים האפורים. ממרחק שקשה היה לעמוד אותו עלתה לקראתו ההמיה חסרת ההרמוניה של מנוע עמל בפרך. לור לא מיהר להיעמד על רגליו. תחילה נשכב על האספלט מניח לגופו לספוג את התחושה הקפואה והקשה בכל איבריו. בעודו שרוע בתנוחה הזאת נראו הכוכבים ענקיים ובהירים במיוחד וככל שהמשיך להסתכל כך הופיעו עוד ועוד חופנים מהם.
רק כשהחל הכביש פועם תחתיו התרומם לור על רגליו ונסוג אל תוך העשב הגבוהה. שתי אלומות מסנוורות פרצו אל תוך הלילה… יותר נכון הן אמורות היו לסנוור אותו. לור הביט לתוכן מבלי למצמץ ולראשונה בחייו ראה היטב את גופי הפנסים שמאחורי האור. הפנים השקופות כוסו ברשת הדוקה. חריצים כהים מעט ממעמסת הלובן שנשפך החוצה חרצו את הגופים השקופים שתי וערב.
הפנסים נראו כמו בעלי חיים מסתוריים, מלאי עוצמה, מלאי משמעות. לור צעד לפנים מושיט את ידו לגעת בהם. הבלמים הזדעקו אל תוך הלילה, נפרדים לחלוטין מההוויה המוכרת למחצה הזאת שהסתערה לכיוונו של לור. הפנסים המשיכו לשפוך עוד ועוד מהאור אל תוך עיניו אבל הפסיקו מלהתקרב.
דלת נחבטה בכוח בצד המתכתי ונשימות מקוטעות הפריעו ללור לערוך הכרות בינו לבין הישות הזוהרת. בחור צעיר התנשם והתנשף לידו. הוא הניח את ידיו על ברכיו ורכן לפנים כאילו לא נישא על פני הכביש במושב הנהג הנוח אלא רץ מנקודה עלומה כלשהי הרחק בתוך הלילה ומרחבים עצומים עוד ממתינים לפניו.
אגלי זיעה זחלו במורד המצח הגבוהה נוצצים באור הפנסים כאילו היו יהלומים. שתי עיניים נישאו אל על לבחון את עיניו של לור, ירוקות, עגולות מבהלה. האישונים השחורים התכווצו והתרחבו ללא הרף.
לור תמן את ידו בכיס מכנסיו ושלה אל החוץ פיסת נייר חלקה ועיפרון שחודד בדיוק עד למצב הנכון. הוא ישב על גבי האספלט ששקט ורשם את הפנים המבוהלות, הזרות הללו. הוא צייר גם את מתאר המכונית שמאחור ואת זוג הפנסים העגולים, החיים אבל כשהרחיק את הרישום מעליו ראה שלא היו אלה פנסים כלל. שני ראשי אייל זוהרים בחנו אותו בעיניהם הגדולות, רכות. קרניהם חרצו בלא רחמים את גופה של החשיכה.
הבחור התיישר וניגב את הזיעה ממצחו. הוא התבונן בידו בהפתעה, כאילו ראה אותה לראשונה. אז מחה את אצבעותיו על גבי מעיל העור השחור ופנה לדדות חזרה לכיוון המכונית:
– חכה!
הוא המתין ולור הדף אל ידו את הרישום החפוז:
– הנה.
הבחור קיבל מידיו את פיסת הנייר, התבונן בו משך רגע ארוך והשמיע מאין אנקה חנוקה, חלושה. אז הדף את הציור לכיס מעילו וצלע את שארית הדרך עד לדלת הרכב. לור פסע אחורנית ורכן להצמיד את ידו אל האספלט. הוא הרגיש איך המעטה הגבשושי נרעד ומתעמר כשגלגלי הרכב התנערו מקיפאונם. האגזוז נשף הישר בפניו.
הפנסים האחוריים היו לא יותר משני גחלים דלוחים. הם לא הצליחו להגיע אל נשמתו של לור והוא לא שם לב איך נבלעו לפתע בתוך החשיכה.
הוא חזר אל הגזוזטרה אבל לא עלה אל עליית הגג. תחת זאת שקע בכיסא הנדנדה המתפרק. שלדת העץ חרקה תחתיו אבל החזיקה מעמד. לור ניסה בזהירות להניע את הרהיט ממקומו, ממאן עדיין להטיל עליו את מלוא משקלו. הכיסא חרק שוב אבל רכן בנכונות לפנים ואז נשען אחורנית.
לור שקע בתוך הגב הגבוהה והניח למושב לשאת אותו מטה, מעלה, מטה. רקמת הצמחייה שמעליו התרכבה והתפרקה לאינספור סמלים, שוזרת בתוכה גם את הכוכבים, מטווה את מפת השמיים והמסלול אל השמש.

הוא התעורר למגעה העיקש של רוח קרירה. המשבים לא ניסו להתאכזר אליו או להקשות על מצבו אלא שיחקו בעור לחיו, הניעו את ריסיו והסתבכו בשיערו. הרוח פשוט לא העריכה נכונה את הבדלי הטמפרטורות בין גופה הערטילאי לבין גופו של לור שכולו בשר ודם חם.
לור פקח את עיניו וניסה לאסוף את איבריו קרוב ככל הניתן אלה לאלה. השמיכה החמימה התעטפה ברצון סביב גופו מלטפת אותו חזרה אל תוך החלום. השמיכה? לור ניעור בבת אחת והעולם ניתר לקראתו כאילו ארב רק ליקיצתו.
שמיכה עוקצת נחה על ברכיו וכיסתה את חזהו עד הצוואר. צבעה היה זהוב ועיגולים חומים הכתימו את פניה כמו חברבורותיו של נמר. לבד היה ריח בלתי נעים ומוכר. כשחדר לאפו הרגיש לור איך משקולת כבדה נוחתת על חזהו. הוא אמור היה לנער את השמיכה מעליו. תחת זאת נח תחתיה בלא תזוזה כאילו כל השרירים בגופו נמסו.
העלים ממעל היו ירוקים כהים ומלאי חיות. פה ושם פרצו דרכם השמיים מלאי העננים. לור שיחק איתם מחבואים מתנדנד לפנים ולאחור בכיסאו עד שלבסוף הישיר את מבטו אל פתח הגזוזטרה. כעת לא יכול היה להסתתר יותר מפני האפרוריות הגבוהה. השמיים נחו על ראשי הגבעות והכביש היה לנהר עכור שזרמו איטי מאין כמוהו.
הבחורה יצאה אל הגזוזטרה ודלת הרשת הקלילה נקשה בעדינות מאחורי גבה. היא נשאה בידיה מפה חדשה, מקופלת היטב לשמונה ולשש עשרה. כאילו זה עתה יצאה מזיכרונותיו, היא נעצרה לצד השולחן הגס, הטתה את גופה אחורנית והניפה את המפה לפניה.
הבד העבה התבקע כמו פרי בשל ונחת על גבי העץ. הקיפולים נותרו על מקומם כמו רכסים זעירים, מתמשכים. דובדבנים עסיסיים, מזיעים מטריות שטו על פני הלובן הצח, המרופט מעט. לור הוריד את השמיכה מעליו וניגש לחבק את כתפיה של הבחורה. היא קפאה בין ידיו לא עושה שום ניסיון לברוח אבל גם לא מרפה את שריריה.
לור הנמיך את ראשו אל שיערה האסוף לכדי תסרוקת גבוהה ושאף. הניחוח הכה בנחיריו בחיות שנשכחה למשך שנים ארוכות. זיכרון הריח שנח היכן שהוא עמוק בנשמתו של לור הסתער לקראתו כהד. ההתנגשות זעזעה את כל גופו מזעזעת גם את גופה של הבחורה. היא ניתקה מעל לור וסידרה את תסרוקתה באצבעות רועדות.
היא הביטה בו והוא היה בטוח שסוף כל סוף תפנה אליו בדברים אבל הבחורה שבה וחתמה את שפתיה והלכה על גבי הגזוזטרה ואל תוך הבית. לור ניגש אל המדרגות המשופשפות ונשען אל אחת התומכות שנבלעה לחלוטין בתוך מעטה הצמחייה.
בבת אחת התמלא הכביש מכוניות טסות. הן נהמו אל האוויר כאילו העולם כולו השתייך להן בלבד ומיהרו לפנות את מקומן לבאות בתור. מעבר להן טפחו הגבעות מוריקות ולאות. על ראשיהן, זעירות כאילו היו צעצועים עשויים להפליא, רעו הפרות. חומות, שחורות, אפורות הן שילחו ממעל גלים חובקי כל של שלווה טהורה, חסרת מחשבה.
הבחורה הדפה בגבה את דלת הרשת. היא נשאה בידיה קערה ענקית של דובדבנים אמתיים לחלוטין. החלוק הרך התבדר ברוח חושף חשוף וחזור את רגליה הארוכות על עורן החלק. כפכפים מרופטים נאחזו כדרך נס ברגליה. לור קרב אליה ונטל את קערת החרסינה מבין ידיה. העיניים האפורות נפערו לרווחה. הוא שוב השלה את עצמו שתשמיע סוף כל סוף את קולה אבל הבחורה נפנתה מעליו בבת אחת ונמלטה אל תוך הבית.