לא רגילה-פרק 3

התעוררתי כאילו בבום גדול. זה היה חלום מוזר.
"מרטין?" שאלתי, לבדוק שלא התחרפנתי. שום תשובה. הצצתי בשעון. 6 בבוקר. ישנתי כל היום והלילה. קמתי מהמיטה והחלפתי בגדים, לא מצליחה להוציא מהראש את המילים שדמבלדור הזה אמר לי. כשירדתי למטה, גיליתי שהשעון שלי מקולקל, ועכשיו בכלל 7. כולם באו לשבת לארוחת בוקר, אמא הכינה ופלים. כל הארוחה הסתכלתי על אבא שלי. הוא רימה את האיש וכלא אותו במימד הקסם? לא.. זה רק חלום…
"אמא, היה לך פעם בן זוג בשם ניק?" פלטתי.
"לא, למה?" היא מלמלה ונראתה די לחוצה.
"לא משנה." אמרתי. ראיתי שהיא הציצה במבט זועם על אבא שלי. אולי הדמבלדור הזה כן אמר את האמת. כן, ואני הבת של בובספוג. אין שום סיכוי. כשיצאתי לכיוון בית הספר היה די קר, אז שמתי את הידיים בכיסים. זה מוזר, יש לי פתק בפנים. פתחתי אותו. היה רשום בו:
"שלום לילי, איך הולך החיפוש אחר השער?" נבהלתי ושמתי אותו בחזרה בכיס.
נראה לי שאני משתגעת, אמרתי לעצמי. כשהגעתי בית הספר, הכל היה מקושט בלבבות, ורוד ואדום. יום האהבה. הלכתי אל לוח המודעות, וראיתי פוסטר ענקי של נשף האהבה שיהיה מחר. המשכתי במסדרון, וכשהגעתי לחדר המדרגות, בין כל הילדים החולפים, ראיתי את לואיס והחברה שלו,הבת דודה הנוראית שלי, רוזי, במין מצב שנראה כמו ריב. לפחות הוא נראה כאילו באמצע ריב. היא הייתה נראית כאילו זה לא היה ריב בכלל. לבסוף הוא עזב. זה היה מוזר. כשהגעתי לשיעור המורה התחילה לדבר על הנשף ועל האירועים שיהיו החודש ובלה בלה בלה. היה לי משעמם, ונזכרתי בפתק. הוצאתי את הפתק מכיס המכנס וקשקשתי עליו מתחת לכתוב:
"לא טוב." ואז קרה משהו מוזר. הדיו נעלם והופיע כתוב חדש:
"לא נורא. אני בטוח שתצליחי." לא האמנתי שזה מה שקרה. לפתע קלטתי שעבר השיעור והיה צלצול. הלכתי ללוקר שלי ופתחתי אותו. נפל פתק, אבל לא ממרטין. הוא היה.. מלואיס. היה רשום בו:
"היי, רוצה ללכת איתי לנשף? תרשמי כן או לא ושימי את הפתק בלוקר שלי. לואיס." הוצאתי עט מהתיק ורשמתי "כן" בצורה הכי ברורה שאפשר, כי די רעדתי. בדקתי שאף אחד לא מסתכל והכנסתי את הפתק. בשעה החופשית שיעמם לי קצת, את רשמתי על הפתק ממרטין:
"מרטין, יש לך מושג למה אמא שלי אמרה שלא היה לה בן זוג בשם ניק?" ושוב, בכתטב נמחק והיה רשום:
"כשאבא שלך עבד על ניק, הוא השפיל אותו אז עד היום אמא שלך מתביישת בו." לא האמנתי שאבא שלי יכול להיות כל כך.. מרושע.
"היי." קרא מאחורי קול. זה היה דיימאן, החבר הכי טוב שלי. הסתרתי במהירות את הפתק.
"היי." עניתי לו.
"רוצה ללכת איתי לנשף?" הוא פלט במהירות. הרגשתי אשמה.
"דיימי, הייתי שמחה, אבל אני כבר הולכת עם לואיס." עניתי לו.
"אבל אני יכולה לשדך לך את אחת התאומות." ניסיתי לשמח אותו.
"כן, בכיף." הוא נשמע קצת מאוכזב. "הוא נפרד מרוזי?"
"נדמה לי שראיתי אותם במין סוג של ריב הבוקר." עניתי לו. "אז כן.. סוג של."
"טוב, אני הולך לשים את הדברים בלוקר. יש עוד 5 דקות." הוא אמר לי.
"ביי!" קראתי לו. הצצתי בפתק. עכשיו היה בכלל כתוב בו:
"אה, אהבה צעירה." קשקשתי ברוגז:
"אתה עוקב אחריי?????". בפתק אחר כך היה כתוב:
"אני בכל זאת הקוסם השומר שלך." ואז נוספה עוד שורה.
"לילי, כרגע נודע לי שבעוד שעה המועצה העליונה תסגור את השערים למימד שלנו! את חייבת למצוא שער מהר!" נלחצתי. רצתי הביתה.
"לאן את ממהרת?!" אמא שלי צעקה עליי.
"אחר כך!" עניתי לה. כשעליתי במדרגות הלחץ שלי עלה פי 5.
צריכה למצוא שער למימד הקסם, צריכה למצוא שער למימד הקסם, צריכה למצוא שער למימד הקסם.. חשבתי לעצמי. אחרי הפעם השלישית ישבתי והסתכלתי על הארון שלי. זה בכלל לא הארון שלי! זה היה ארון בצבע מהגוני עם עיטורי זהב וידיות יוקרתיות, ולא ארון ההזזה הלבן שלי. פתחתי אותו, ולא היו שם בגדים. רק זוהר לבן.
מה זה פה, נרניה? נכנסתי לארון. לא הייתי בחדר שלי, הייתי.. באמצע פסטיבל.