לא רגילה- פרק 4

כולם היו לבושים מוזר. כנראה שלדעתם אני זאת שהתלבשה מוזר, עם קפוצ'ון כחול רגיל וג'ינס.ועם ילקוט צבעוני על הגב. האור היה נראה ממש מושלם, לא היה ענן בשמיים, אבל לא היה חם. ולא היה קר. קלטתי שאישה שלבושה בשמלה בצבע צהוב שמש, עם המון צמידים והשיער שלה היה בצורת שמש אבסורדית, הסתכלה עליי מוזר. הצצתי שוב בפתק שהיה בכיס הקפוצ'ון, הפעם היה רשום בו:
"אמרו לי שחשו שמישהו עבר בשער למימד שלנו. אם זו את, בואי לארמון המלכותי במיידית. איפה את?" זאת הייתה בעייה, כי לא ידעתי מה שם המקום שאני נמצאת בו, שלא לדבר על איפה הארמון המלכותי. ניגשתי לאחד הדוכנים, צבעוני מאוד שמכר סוכריות בכל הצבעים והגדלים, והמוכר היה מעט שמן והייתה לו נקודה קירחת בראש, ובשאר המקומות הוא היה די שעיר. הוא לבש בגדים צבעוניים מאוד, באותם צבעים כמו הדוכן עצמו, בגדים שכנראה היו נורמליים שם.
"סליחה, אדוני, יש לך מושג איפה הארמון המלכותי?" שאלתי את האיש.
"לא במדויק, אז כדאי לך לתפוס מונית. יש אחת פנויה ממש מאחוריך." הוא ענה. "קחי סוכריה חינם." הוא הגיש לי סוכריה ספירלית גדולה. בליקוק הראשון היה טעם של תות, בשני תפוז, בשלישי ענבים.. מדהים!
"תודה רבה!" אמרתי והסתובבתי. מאחורי הייתה כרכרה יפהפייה שאליה רתומים 4 חדי קרן מכונפים, כל אחד בצבע אחר, אחד ורוד, אחד לבן, אחד שחור ואחד כסוף. עליתי על הכרכרה וציפיתי לראות נהג, אבל רק צמח משום מקום עמוד עם שפתיים גדולות.
"יעד, בבקשה." אמרו השפתיים בקול נשי.
"הארמון המלכותי." אמרתי. חדי הקרן המכונפים התעופפו ב"ווש" גדול. זה היה כל כך.. חופשי. כאילו אין לי יותר צרות בעולם. כשהסתכלתי סביב שמתי לב לעוד כמה כרכרות מעופפות במקומות שונים. המנסיעה לא לקחה הרבה זמן, ואחרי דקות ספורות הייתי כבר בארמון. הוא היה נראה עשוי מקרח. לא, לא קרח, אלא.. זכוכית. והוא היה נראה מפואר וגדול מבחוץ. כשנחתנו העמוד עם השפתיים שוב עלה.
"הגעת ליעד, מקווים שנהנת מהנסיעה!" הקול הנשי אמר שוב.
"רגע, אני לא צריכה לשלם לך?" שאלתי אותה. הקול צחק.
"מאיפה באת שאת חושבת שצריך לשלם על מוניות?" הקול אמר. העמוד התכווץ ונעלם. ברגע שירדתי חדי הקרן המכונפים המריאו שוב. הלכתי לכיוון הכניסה, דלת זכוכית גדולה שנשמרה על ידי שני אבירים. הלכתי לכיוון הכניסה ואז האבירים צלבו את חרבותיהם בצורת x מול דלת הכניסה.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל אותי האביר הימני.
"הוזמנתי לפה על ידי מרטין. אני לילי. האבירים הסתכלו אחד על השני והרימו מעיניהם את הקסדה. הם היו נראים די מבוגרים עם מעט קמטים ועיניים בצבעים לא הגיונים, הימני בצבע זהוב והשמאלי בצבע ורוד. הם מצמצו כמה פעמים ונתנו לי להיכנס. זה היה מוזר. הארמון היה נראה אפילו מפואר יותר מבפנים. אבל מבפנים הוא לא היה עשוי מזכוכית. הוא היה נראה כמו אולם נשפים גדול עם נברשת ענקית וגרמי מדרגות מבריקים ופסלים יפהפיים ודיוקנים מקיר לקיר ודלתות ענק עשויות עץ מהגוני מעוטר בזהב. הוצאתי את הפתק ועט ורשמתי:
"אני בכניסה". פתאום מדלת אחד בצד השמאלי של הבניין, יצאו מרטין ועוד כמה אנשים שהיו לבושים כמוהו.
"לילי! נעים לראות אותך שוב!" אמר לי מרטין.
"אבל ראית אותי בחלום אתמול." אמרתי לו.
"כן, אבל זה היה דרך כדור הבדולח שלי בתוך חלום, כלומר זה היה כמו לדבר בטלפון. היכנסי." הוא אמר לי והוביל אותי אל החדר שכרגע יצא ממנו. החדר היה חדר ענק, ובמרכזו היה שולחן ממש ממש גדול ממתכת ומסביבו כמה כיסאות מפוארים.
"אוקיי, לילי. זה חדר הישיבות." הוא הסביר לי. התיישבנו ליד הכסאות ומרטין הניף את ידו מעל מרכז השולחן ופתאום הופיעה בועה גדולה והתרוממה כמה סנטימטרים מעל השולחן. היא הייתה סגולה, ואז התנוססה לאט לאט תמונה שהזכירה לי קצת את רמפל מ"עד עצם היום הזה". הוא היה איש עם עור קשקשי וירקרק ועור רטוב ומקורזל. היו לו עיניים אדומות והבעה כועסת.
"זה ניק, או בשמו הנוכחי, לורד הסיוטים." פתח מרטין. הוא נופף בידו שוב ובבועה הופייה מפה של כדור הארץ עם סימון קטן בסביבת העיר שבה אני גרה.
"כאן לורד הסיוטים החל את פעילותו. בעיר בשם ברוויל בארצות הברית." הוא הסביר. אני גרה בברוויל. הסימון באמת הצביע על העיר שלי.
"הוא שלח את הסיוט הנורא מכל לילד בשם ג'יימס." הוא הוסיף. לאח שלי קוראים ג'יימס!
"מרטין? זה איך שהוא קשור לאח שלי?" שאלתי אותו.
"כן. הכוונה לאחיך." הוא הסביר לי. "זה הרס לו את התפקוד."
"זה למה ג'יימס תמיד שקט ומוזר?" שאלתי.
"אכן." הוא ענה. לא האמנתי. מרטין נופף עוד פעם ונקודות התחילו להופיע על המפה.
"זה תרשים ההתפשטות של הפעילות שלו." הוא הסביר. " מקורות אומרים לנו שהמטרה הבאה שלו.. היא.. אחותה השנייה של לילי." כולם שתקו ואני נבעתתי. ארינה? לא ייאמן.
"מחר נכנס וועדה ונחליט איך לעצור אותו. עד אז כל אחד צריך לחושב על תכנית. עכשיו לכו. פיפ פיפ." הוא הודיע. אחרי שכולם הלכו אני נשארתי, ומרטין עמד לעזוב.
"מרטין?" שאלתי. "מתי פגשת אותי לפני?"
"אבא שלך הביא אותך כשהיית בת כמה ימים." הוא ענה לי.
"למה שהוא יראה אותי דווקא לך?" שאלתי.
"טוב, בכל זאת הוא הנכד שלי." הוא אמר.