להבות שחורות – פרק 1

פרק ראשון – צעד קדימה
צליל מהדהד של תקיעה בקרן נשמע ברחבי כל האצטדיון.
שם הוא עמד, הטירון עטה על עצמו שריון מתכת חדש לחלוטין.
בצעד אחד קדימה הוא זינק מהיציע הימני. תרועות הקהל הגיעו לאוזניו, כל אחת מוסיפה לרוח שהניעה את מפגש כף רגלו עם האדמה.
האצטדיון העגול היה רחב ידיים. בתוכו הוא נשא כאלפיים כיסאות אבן, כולם היו תפוסים על ידי המונים מריעים ומוחאי כפיים.
להבו הונף לגובה בעוד ששערו הזהוב נשטף על ידי אור השמש החמים. מטרתו – תועבה של ממש, פרי יצירתו של מונרך המוות חיכתה לו בקצה הזירה.
האוויר נמלא במטח. הקהל השתתק בעוד שפיו החל למלמל בקול רם את צלילי המילים הקדושות.
חרבו של הטירון החלה לזרוח באור זהוב ופועם, כאילו קמה לחיים לאחר שציווה אותה.
"מהאיכות הניצוץ של החרב שלו רואים שהוא גדל בבית טוב, זה נראה שאפילו הוריו שילמו על מורה למילים הקדושות. אתה לא חושב?"
ארטון הביט בגראנום במבט חטוף. פיו התעקם כלפי מטה בחוסר סבלנות והוא החזיר את מבטו אל הזירה שתחתיו.
הוא הוריד את חרבו בכל כוחו על גופו של אל המת. עור כתפו האפרפר נחרך כאשר הלהב חדרה את גופו.
הקהל החל להריע בכל העוצמה ברגע שהפגיעה הראשונה התרחשה. גל התרועה העוצמתי הגיע גם אל הטירון עצמו, הוא הניף את אגרופו באוויר כסימן ניצחון.
"זה היה מהיר, כנראה שהוא קצת יותר מילד מפונק מבית טוב."
גראנום הרכין את ראשו והחל לשלוף את פנקסו מכיס חולצתו על מנת לרשום הערות על הקרב.
"לא, אתה צדקת בתיאור שלך. הלהב שלו תקוע."
סביבם, תרועות הקהל החלו לדעוך.

גראנום החזיר את מבטו אל זירת הקרב.
על המת התפתל על האדמה בעוד שהלהב תקועה עמוק בכתפו. רגלו של הטירון לחצה על ראשו בעוד שאחז עם שתי ידיו בחרבו וניסה למשוך אותה בכל כוחו.
אט אט קולו של הטירון החל להישמע, הוא צעק.
"למה בחיי המונרך האפל זה לא יוצא?!"
אפילו מכיסאו המרוחק ארטון היה מסוגל לראות כיצד פני הטירון החלו להאדים.
הוא המשיך למשוך בחרבו כאשר צליל קריעה רטוב ומגעיל החל להישמע.
לפני שהספיק להגיב, הקרע שיצר בגופו של אל המת התרחב בבת אחת. שפריץ של דם יבש וישן השפריץ על פניו כאשר כתפו של אל המת יצאה מהמקום.
ניחוחה התופקני של הגווייה החרוכה נישא על גבי הרוח ליציעי הקהל.
אדם החל להקיא את חייו בקולי קולות. התגובות שהגיעו מהקהל היו מגוונות, חלק גיחכו צחקוק נבוך בעוד שהשאר לא פלטו מילה מפיותיהם.
הטירון נראה כאילו נהפך לאבן. למשך כמה רגעים הוא פשוט נעמד מול גופו של היצור עם הבעה כבויה על פניו.
גראנום נאנח ועמד להוריד את ראשו בשנית. ידו של ארטון נחה על כתפו בעוד שהוא הביט בו עם חיוך זדוני על פניו.
"אני ממליץ לך לא להוריד את העיניים, הכיף רק עומד להתחיל."
באותו זמן בזירה, הטירון תלש את חרבו והעיף אותה לאוויר בתנועה רשלנית. מבטו לא ירד מיריבו שהמשיך להתפתל על משטח האבן שממנו מרבית הזירה הייתה בנויה.
רעש חזק של המתכת ממנה החרב הייתה עשויה כאשר נפגשה עם אבני הזירה גרם לעשרות צופים לכסות את אוזניהם בכאב.
לאחר פספוסו הראשוני, בעזרת אחד מצדדיה הכהים הוא הטיח את חרבו שוב ושוב בראשו של האל מת. צליל של עצם מתרסקת נשמע ומהר מאוד גם הוביל חתיכות רבות מראשו של היצור חסר העונים להישלח לכל כיווני הזירה.
"זה הכל באשמתך! אני הייתי מושלם! אני חייב להיות מושלם!!!"
הוא המשיך להכות בראשו אפילו כאשר כבר לא היה במה להכות. להב חרבו כעת כוסתה בשילוב מזעזע של רפש ודם, ניצוצה מתחילת הקרב הרגיש כזיכרון רחוק.
מהיציע השמאלי של הזירה רץ במהירות חייל עטוי שריון הצבא האפור. סימן החרב הירקרק נצנץ מפלטת החזה שלו, על פניו הייתה קסדה סגורה שכיסתה כל רמז לפנים שתחתיה.
הוא דילג בזהירות מסביב לשאריותיו של אל המת ונעמד ליד הטירון. מצבה של הגווייה המהלכת כבר החל לעורר רחמים מצד הקהל. הטירון העביר את מבטו אל החייל שלצידו כאשר הרגיש את ידו עטוית ככפת העור מונחת על כתפו.
שתיקה מביכה שררה בכל האצטדיון בעוד שהחייל ניסה לנסח את משפטו הבא.
"אמ… שארלוס קורפינגר עבר את מבחן הלחימה!"
עם ידו השנייה הוא החליט להניף את ידו של הטירון בניסיון כושל להוביל אותו להרים את אגרופו באוויר כפי שעשה בתחילת הקרב.
שארלוס הביט בו בשתיקה. על פניו אותו המבט הכבוי שעטה לפני כן.
"כולם להריע לטירון החדש בצבא האפור, שארלוס קורפינגר!"
השתיקה נשארה מנצחת. רעשה נקטע רק לאחר צחקוק הולך ומתגבר שהגיע מאזור המושבים שבהם ארטון וגראנום השקיפו על המתרחש.
גראנום השמיט את מבטו וכיסה את ראשו בשתי ידיו ברצון להיעלם מהעולם.
גיחוכו של ארטון כבר נהפך לצחוק רועם ומתגלגל. מבטיהם של הצופים נעו משארלוס ההמום אליו.
"או הו הו! אני לא מאמין למה שאני רואה!"
צחוקו נקטע בבת אחת כאשר חש בזוג עיניים מוכרות בוהה בו. כתפיו הזדקפו במיידיות כתגובה למבטה הכועס של הלדיין. ידיה של המפקדת שהיכר עוד מימיו כטירון אחזו בידיות מושב האבן שעליה נחה בעוד שסדקים החלו להתפשט על האבן עצמה בכמות מדאיגה.
"… אני מתנצל על ההפרעה, אתם יכולים להמשיך. כל הכבוד לך שארלוז!"
הוא הרגיש כיצד מבטה החודרני של הלדיין ירד ממנו, כתפיו צנחו לצורת הישענות נוחה על מושבו. היא סובבה את ראשה, שיערה הלבן והארוך זז אתו כחתיכה אחת.
צליל הפגיעה של המתכת באבן נשמע בשנית. ארטון הביט אל הזירה, הטירון דחף את החייל שלצידו והעיף את חרבו בלי לחשוב בשנית.
"השם שלי הוא שארלוס, אדיוט!"
בצעדים מהירים ומלאים בזעם, שארלוס נכנס בחזרה אל היציע הימני של הזירה והשאיר את חרבו היקרה לבד.
כמו צב שיוצא משריונו, גראנום הרים את ראשו באיטיות והביט בארטון במבט יבש.
"למה אתה תמיד עושה לי בושות?"
ארטון הושיט את ידו לחבילת אגוזים שהייתה לצד רגלו והחל לאכול אותם אחד אחד.
"אתה זה שבחרת לשבת לידי." אמר בעוד שפיו מלא וחתיכות אגוזים עפות לכל עבר.
"אי אפשר להשאיר חמום מוח כמוך לבד, אם לא היינו ביחד יש לי תחושה שהיית מזמין את השארלוס הזה לפה להילחם איתך."
"אתה צודק כשאתה צודק, זה היה יכול להיות כיף לתת לפוץ הזה אגרוף בפנים."
גראנום הביט בו בלי לומר מילה. הוא נאנח אנחה עמוקה והוציא את פנקסו כפי שתכנן קודם לכן.

השקט נמשך לעוד כמה דקות. ארטון כבר שקל להירדם לאחר שניסיונותיו להרגיז אז גראנום עם רעש לעיסותיו נכשלו.
"אראיינה ברלו, האם את נשבעת להקדיש את חייך לשירות הצבא האפור והגנת המולדת בשם המייסד כסייפר והקדושה אלבדו?"
אין לי כוח לראות עוד טירון עושה שטויות, האחד הקודם הצחיק אותי מספיק.
ארטון נשען לאחור וניסה לחשוב על מה שיעשה לאחר אירועי יום נפילת הרודן. בשמיים עמד לו מעגל הפלטינה, מעגל הקסם הענק והלבן הכאיב לו בעינוי מרוב עוצמתו.
"אראיינה?…"
נראה שהטירונית החדשה בעלת פחד קהל, למרות פניותיו של הכרוז היא לא הוציאה מילה מפיה.
"מה את עושה?! הכל בסדר איתך?"
גראנום תפח על כתפו של ארטון שתי פעמים, ארטון הרים את ראשו לכיוון הזירה רק כדי לראות מחזה שלא היה יכול לתאר בשום דרך חוץ מהזוי.
"ארטון, אני חושב שזו אחת ששווה לך לראות."
הטירונית החדשה, אראיינה עמדה במקום שבו קודמה למבחן שארלוס העיף את חרבו. אך החרב כבר לא הייתה שם. במקום זאת, היא הייתה נמצאת במקום אחר לגמרי.
מחובקת בזרועותיה של אראיינה.
הרפש שעל הלהב שאחזה נמרח על כל גופה של הטירונית. שיערה השחור הקצר ופניה השזופות הוכתמו בכתמים אפרפרים שאף אחד לא רצה לדעת מאיזה חלק של האל מת הם הגיעו, שריונה גם הוא נהפך לאדמדם בצורה מעוררת חלחלה.
החייל הכרוז התקרב אל אראיינה והניח את ידו על כתפה בעוד שהוא מנסה לא לגעת בגועל שהחרב שחיבקה השאיר עליה. היא הביטה בו במבט של אדם המתעורר מחלום מתוק ופקחה את עיניה בבת אחת בהפתעה כאשר הבינה איפה היא.
הכרוז הסיט את פניו מהנערה המטונפת שמולו בעוד שניסה לדבר.
"…אראיינה ברלו. האם את נשבעת להקדיש את חייך לשירות הצבא האפור והגנת המולדת בשם המייסד כסייפר והקדושה אלבדו?!"
אראיינה הסתכלה פעם אחת אחרונה על החרב שבידיה והסיטה את מבטה במהירות אל האדם שמולה, פניה החלו להאדים.
"כן. כן!" היא אמרה בעודה מהנהנת שוב ושוב במהירות, פניה היו אדומות כעגבנייה.
אם המחזה שמולם לא היה מערב קרביים של גווייה, כנראה שרבים מהקהל היו צוחקים בקול.
"היא אחת שהפוכה בראש שלה." ארטון אמר לגראנום בעודו חוזר לבלוס אגוזים בפיו.
גראנום הניח את ידו על זקנו הקצרצר וליטף אותו בעודו חשב.
"אני חושב שאתה צודק במידה מסוימת, אבל אני רואה בה עוד משהו. זו התרגשות של מעריצה עמוקה של הכלי, מי כמוני יכול להבין אותה."
ארטון פלט צחקוק קטן תוך כדי שהוא מביט בזהירות לכיוונה של הלדיין, עיניה היו על אראיינה.
"טוב, אתה צודק. גם אתה הפוך על הראש כשאתה ליד כלים ונשקים מוטמעים. אתה גורם לי לרצות לברוח כשאתה כמעט מרייר מהתרגשות בנפחיות."
"היי!"
הוא סובב את ראשו מגראנום ומהלדיין שישבה במרחק ועצר פרץ צחוק שעמד לצאת.

מבטו חזר לטירונית ההזויה כאשר חיוך מרוצה על פניו.
"את יכולה בבקשה לעזוב את הטינופת שאת מחבקת ולהתכונן לקרב שעומד לקרות?" אמר הכרוז בעודו מתקדם לשער היציע השמאלי ומתכונן לפתוח אותו.
"אני יכולה להשתמש בחרב הזו במקום האחת שהבאתי?"
הכרוז השתתק לכמה רגעים בעוד שהסתכל בגועל על הלהב שאחזה. מבטה של אראיינה היה חדור ומלא ברצינות, זה היה נראה שגם אם היה אומר לה לא הטירונית הייתה מוצאת דרך להניח את ידיה על הנשק.
"…"
הוא פתח את השער בבת אחת.
"תעשי מה שאת רוצה."
לפתע צליל של אבן נשברת ומתפוררת נשמע מכיוון היציע שבו ישבה הלדיין. פניה המצולקות של המפקדת היו לבנות לחלוטין בעוד שעיניה מלאו בשנאה יוקדת. ידיות מושב האבן שעליו ישבה היו מרוסקות. מבלי לומר מילה נוספת היא קמה ממושבה ועזבה את האצטדיון.
אל המת שיצא מן השער היה גדול מקודמו. גופו היה רחב ושרירי ובשרו עוד היה בהיר וללא סימני ריקבון רבים. על גופו הוא לבש בגדי עור פשוטים וקרועים שהיו עשויים מחתיכות עור שונות שנרקמו זו בזו ביד רשלנית, בגדיו הפשוטים והבלויים רמזו על כך שבחיו אל המת היה כפרי עני.
"לא ראיתי את הלדיין כזו עצבנית מזה שנים, אתה חושב שהרגיז אותה לראות מישהי מטופשת כמוה?" ארטון אמר בעודו מתאפק מלצחוק.
"אמרתי לך שאני לא הולך להתערב ביריבות המוזרה שלך עם הלדיין. לפי דעתי היא בכלל לא מטופשת, אולי קצת לא צפויה."
תקיעת הקרן ואיתה ההבנה שהקרב מתחיל נשמעו בכל האצטדיון. כמעט כאילו כישוף התרחש בעקבות צליל התקיעה, מבטה של הטירונית שעד כה חיבקה וליטפה פיסת מתכת מצחינה נהפך לרציני לחלוטין.
בתנועה חלקה וזורמת אראיינה הניפה את חרבה בקשת רחבה. כל הזבל עזב אותה בבת אחת, משאיר אחריו חרב נקייה ובוהקת שהזכירה לכולם שבעליה הקודמים היה בעל ממון משמעותי.
היא החלה להתקדם צעד אחר צעד לכיוון הגויה המהלכת, מזיזה את חרבה החדשה באיטיות אך בדיוק, לעמדה שתכין אותה להנפה נוספת.
עיניו הצהבהבות קלטו את האדם שמתקרב אליו בקצה ראייתן, אל המת החל לצלוע במהירות לכיוונה כאשר צליל צורם דמוי צרחה נפלט מפיו.
"היא הולכת לחצות אותו לשניים. לצערי עוד הזויה הולכת להתווסף לצבא האפור, לפחות להלדיין תהיה חברה חדשה."
"אמרתי לך, אני לא הולך להתערב בשטויות בינך לבין הלדיין. רגע, מה אמרת?"
בתנועה מופתית ונקייה מחצית גופו העליון של אל המת עפה לאוויר, רגליו קרסו בבת אחת אל האדמה.
פיו של גראנום נפער בשוק מוחלט, עיניו הירוקות התרחבו בהלם בעוד ששמט את מחברתו מידו.
"אמרתי לך, היא הפוכה בראש שלה." הוא הושיט יד לשקית האגוזים שלו והתאכזב לגלות שהיא ריקה. ידו השתחלה בשקט לשקית האגוזים שהייתה ליד רגלו של גראנום.
"אראיינה ברלו עברה בהצלחה את מבחן הלחימה." גמגם הכרוז בשוק מוחלט.
מבטה של הטירונית שכעת עברה בהצלחה את מבחן קבלתה לצבא האפור חזר להתמקד בחרב המפוארת שאחזה בידה.
"אני יכולה לשמור את החרב?" אמרה בישירות מוחלטת וללא שמץ של היסוס בקולה.
"מאיפה אני יודע?!" השיב לה הכרוז בשוק שגירש את חוסר הסבלנות והגועל שנכחו בקולו רק מלפני דקות ספורות.
כמו חיה רדופה, היא חיבקה את חרבה החדשה ורצה במהירות ליציע הימני ממנו הגיעה.

"היא הייתה מדהימה! רמה כזו בחרב זה לא משהו שרואים כל יום! היא בטח למדה אצל אחד מההרפתקנים מהגילדה העצמאית."
"האפסים מהגילדה העצמאית לא יכולים ללמד אותך כלום לא משנה כמה כסף שבעולם תביא להם. תסתכל עליה, נראה לך שיש לה את הכסף הנדרש? זו יכולת שרק אנשים משוגעים מסוגלים לפתח על ידי אינסוף הנפות הולכות ונשנות." אמר ארטון בקול מחוספס ורוטן בעוד שפלט על פניו של גראנום שאריות מזון.
"הייתי רוצה אותה בחולייה שלי, כל החיילים שלי אנשים מקסימים אבל רובם עוד לא הבינו איך להרים חרב בצורה נכונה."
גראנום הושיט את ידו אל המקום שבו תרם לכן הייתה שקית האגוזים שלו ופשפש באוויר לכמה רגעים. עיניו נחתו על שקית האגוזים הריקה והמעוכה על הרצפה ליד רגלו של ארטון.
"שהמונרך האפל יקלל אותך! אחריי המבחנים אנחנו הולכים לקלשון הזהוב ואתה קונה לי מנה של תפוחי אדמה מבושלים."
"כבר התחלתי להתלהב מזה שלא שמת לב."

עברו עוד מספר דקות נוספות עד ששער היציע הימני נפתח בשנית. ארטון וגראנום החזירו את ריכוזם לזירת הקרב.
מתוך השער יצאה לה באיטיות נערה שנראתה בערך בגילה של אראיינה, ראשה היה מורכן אל האדמה. היא הייתה לבושה בזוג של מכנסיים וחולצה פשוטים וקצרים שנראה שנעשו באותה האיכות של בגדיו של האל מת.
על כתפה נח לו תיק חום קטן שהיה נראה זול מאוד, הוא קיפץ בעדינות בכל פעם שעשתה צעד מהוסס לכיוון הכרוז.
שערה השחור והארוך שקיפץ גם הוא והפריע לקהל לראות את פניה, דבר שנראה שהעדיפה.
לאחר שהגיעה לכרוז נדמה שניסתה ללחוש לו משהו, אך ללא הצלחה. הכרוז גרגר בגרונו והתחיל לדבר בקל רם.
"סירניקס גרלפור!" ראשה של הטירונית שמסתבר ששמה היה סירניקס קפץ בתגובה לשמה.
"האם את נשבעת להקדיש את חייך לשירות הצבא האפור והגנת המולדת בשם המייסד כסייפר והקדושה אלבדו?"
סירניקס הכניסה במהירות את ידה לתוך תיקה הקטן והנהנה בהסכמה לשאלתו של הכרוז שמולה.
"מה אתה חושב על זו ארטון? האם היא הולכת לחתוך את אל המת לקוביות קטנות גם כן?"
ארטון צמצם את עיניו והביט בה בעודו מנסה לגבש את דעתו.
"המ… היא נראית רגילה לחלוטין, אין שום דבר מיוחד בצורת ההליכה שלה או בדרך שבה היא עומדת. להפך, זה נראה שאם הכרוז ירים את קולו עוד פעם נוספת היא תתעלף."
"הבנתי. אז בבקשה תעדכן אותי כשהקרב נגמר, כבר התחלתי להתעייף." גראנום פתח את מחברתו בעמוד אקראי, הניח אותה על עיניו ונשען אחורנית. בצורה כמעט על אנושית לא עבר אף רגע וצלילי נחירות החלו להישמע מהמושב שליד ארטון.
צליל תחילת המבחן נשמע. אל המת התחיל כמו קודמו, להתקדם במהירות לכיוונה של הטירונית שמולו.
עיניו נחו על סירניקס שהחלה לרוץ לכיוון ההפוך מהיכן שאל המת היה. אל המת המשיך לרוץ אחריה בעוד שהיא החלה לצרוח צרחות קורעות אוזניים.
ארטון הסתכל על גראנום שהמשיך לישון ונדהם איך הוא עושה את זה.
סירניקס המשיכה לרוץ מבלי הפסקה, הוא כבר היה מסוגל להבחין כיצד קצב ריצתה הולך ומאט.
לפתע רצועת התיק שעל כתפה נקרעה. הוא נפל על האבן הקשה בעוד שתוכנו נשפך, ספר מרופט וקרוע שעל כריכתו חרב זהובה – סימן ההיכר של אלבדו הקדושה.
היא הפסיקה בריצתה מיד, צרחותיה נהפכו ליללות בכי בעוד שהיא ירדה לברכיה וחיבקה את הספר שנפל.
אוי לא. עוד פנאטית של הכנסייה, אני מקווה שהיא תיכשל ושלא אצטרך לראות אותה.
לאחר כמה רגעים, בעודה מחבקת את הספר יבבותיה הלכו ודעכו.
ארטון הרים את גבותיו בעוד שהסתכל על הטירונית הבוכה שהחלה לצרוח בשנית.
"אדלה – גלד! אדלה – גלד!"
גופה זהר באור קלוש בעוד שבכף ידה החלה להיווצר מערבולת אש שהלכה והתכנסה בעצמה עד שנהפכה לכדור פועם וקטן.
הקהל החל לצרוח בהתלהבות לנוכח המאורע שהתרחש בזירת הקרב. אגרופים הוטחו באוויר ומספר אנשים החלו לצעוק את שמה בקולי קולות.
הייתי קורא לזה מרשים, אם היא לא הייתה שוכחת את המילה ללדחוף…
כדור האש נשאר בידה של הטירונית ולא נורה, כל זאת בעוד שהקהל מריע בקולי קולות ואל המת כבר היה במרחק צעדים ספורים ממנה.
סירניקס החלה לנער את ידה בניסיון לשחרר את כדור האש, אך ללא הצלחה. זעקות הקהל החלו להיחלש ובמקומן הופיעו מלמולים מלאים בחשש.
הגויה המהלכת נעמדה מעליה, צליל של גרגור רטוב נשמע מפיה ונראה שעמדה לתקוף בכל רגע.
עיניה התמקדו ביצור שמולה והיא פלטה צרחה עמוקה. היא תספה בספרה בידה הפנויה ובכל כוחה דחפה את כדור האש לתוך פיו של אל המת המופתע.
כל גופו החל להתפתל בעוד שידיו החלו להיאחז בחוזקה בראשה של הטירונית הצורחת, דבר שרק גרם לה לדחוף את כדור האש יותר ויותר לתוך פיו החרוך.
ידיו של היצור נשמטו בבת אחת מראשה של סירניקס שהמשיכה לדחוף את כדור האש לפיו בעוד שעצמה את עיניה בחוזקה.
ראשו החל להתרחב בצורה מדאיגה, ארטון הבין מה עומד להתרחש והסתתר מתחת לכיסאו.
סירניקס המשיכה לצרוח ולדחוף את כדור האש יותר ויותר, ראשו המשיך להתרחב עד שכבר עוד הפנים החל להיקרע.
צליל פיצוץ חזק נשמע, גשם העשוי מחתיכות ראשו של אל המת ירד על כל הזירה ואפילו הגיע למושבים עצמם.
היא נפלה בשקט למשטח האבן, פניה היו מלוכלכות כל כך שלא היה ניתן לקרוא את הבעת פניה, הכרוז התכדרר לכדור בקצה הזירה.
הצופים צרחו והחלו לברוח לכל עבר, כולם דחפו אחד את השני ומספר אנשים נפלו לזירה עצמה.
הרעש היה חזק דיו כדי להעיר את גראנום שלא הבין מדוע כולם צורחים.
הוא החל לפקוח את עיניו באיטיות בעוד שארטון יצא בזהירות מהאזור הבטוח תחת מושבו.
"מה כבר קרה בזמן שישנתי?"
ארטון חייך חיוך תמים וחביב והצביע על נקודה בראשו של גראנום.
"השיער שלי? מה יש בשיער שלי?" אמר בעודו מעביר את ידיו בשערו החום ונעצר בבהלה כשאצבעות ידו עברו על בליטה רירית וחמימה על ראשו. הבעתו השלווה נקטעה בן רגע.
הוא תפס בגוש ובעדינות יתרה הוא הוציא אותו מנבכי שערו. הוא הביט במה שהוציא וכמעט בכה כשהבין שהוא אוחז בידו החשופה חתיכת בשר אדם רקובה.
ארטון עמד להגיב לו תגובה שנונה כאשר לפתע הוא הרגיש כף יד על כתפו. הוא סובב את ראשו במהירות, חיוכו הקודם נפל ומבטו נעשה רציני.
חייל עטוי שריון מתכתי ופנים עטוית קסדה נעמד מאחוריו. על ידו הימנית היה פס כתום ארוך, הוא נציג של טריאן.
"שלום לך, אתה ארטון מחולייה 2 של המפקד קווארצו, נכון?"
"בכבודו ובעצמו, מה המזכיר של טריאן עושה מאחורי?" הוא שאל למרות שעמוק בפנים ידע את התשובה, הוא נשך את שפתו התחתונה במרירות והביט באדם שמולו בתוקפניות.
גראנום הסתכל אל חברו ואמר משפט אחד.
"בשקיעה אתה קונה לי תפוחי אדמה מבושלים בקלשון הזהוב."
"אתה חבר גרוע." אמר ארטון בעוד שסובב את ראשו בחזרה לנציגה של טריאן.
"בבקשה תגיע באופן מידי למשרדה של המפקדת האזורית טריאן."
ארטון התחיל ללכת כששמע קריאה אחרונה מאחוריו.
"תמסור למפקדת טריאן שלום ממני! ולא לשכוח לבוא בשקיעה לקלשון הזהוב!"
"אני שונא אותך."