לחץ-פרק ראשון

"בוקר" אומרת ליסה כשהיא נכנסת לחדרי,שוב בלי לדפוק בדלת,
אני מתעלמת ממנה,כמו בכל בוקר,אני ממשיכה לשכב במיטה,מסרבת לקום,מסרבת להתחיל את היום,היום הראשון שלי בלי אמא,אמא שלנו נוסעת הרבה במסגרת העבודה שלה,לכל מיני מקומות בעולם ותמיד אני ואחותי ליסה באות אתה אך הפעם זה שונה,הפעם היא נסעה לסין,לשלוש שנים.
היא נסעה והשאירה אותנו כאן,לבד,רק אני,אחותי התאומה והמעצבנת ליסה ואבא שלנו שרוב הזמן נמצא במסעדה שהוא מנהל,אז אתם מבינים למה אני לא רוצה להתחיל את היום הזה?אתם מבינים למה אין לי כוח לכל הלחץ הזה?
"אמרתי בוקר…." היא מעיפה עלי כרית שנפלה על הרצפה.
"שמעתי אותך" אני זורקת אותה בחזרה,הכרית פוגעת לה ישר בראש והיא מתעצבנת "הרסת לי את התסרוקת!" היא נוזפת בי.
"תנשמי אחותי זה בסך הכל שיער,גם ככה הוא לא נראה משהו" אחותי קצת משוגעת,היא חייבת להראות במיטבה גם כשהיא יורדת לזרוק את הזבל.אולי זה נכון שאני והיא תאומות אבל אנחנו ממש אבל ממש לא דומות,לא באופי ולא במראה,לה יש עיניים ירוקות ולי חומות,לה יש מלא תלתלים ולי שיער חלק,והיא חייבת להיראות מושלמת,היא מתוקה כל כך עד שהיא גורמת לי לרצות למות ויש לה מלא חבורות,ואני,טוב,אני זה משהו מוזר,לי לא חשוב המרא שלי ואני גם ממש אבל ממש לא חמודה או נחמדה,אני אומרת הכל בפנים ולא אכפת לי עד כמה האמת כואבת,אני חושבת שגלל זה אין לי חברות.
יש לי רק ידיד,אחד,ואני חושבת שהוא מבלה איתי רק כי הוא מפחד ממני וזה בסדר מבחינתי.
ליסה מסתכלת מהחלון ואומרת " הנה הוא בה".
"מי בה?" אני שואלת.
"אהוב ליבך אלא מי,בן"
"הוא לא אהוב לבי" אני אומרת ומיד קמה מהמיטה והולכת לשטוף פנים,אני מחליפה את הפיג'מה שלי בג'ינס משופשף וחולצת טריקו שחורה וקצת צמודה.הפעמון מצלצל וליסה פותחת את הדלת.
"היי ליס,מ'מצב?" שואל בן.הוא מת על אחותי אבל לא מוכן להודות בזה,לפעמים אני לא מבינה מה הוא כל כך אוהב בה.
"הכל טוב" אומרת ליסה "היא מתלבשת".
"מיה!תזדרזי,שלא תאחרי שוב." היא צועקת.
"כן אמא!" אני יוצאת מהחדר שלי מרימה את התיק שלי מהרצפה ודוחפת לתוכו מחברת ושתי עטים,"אני באה." אני אומרת להם.
"קחי ת'זמן" אומר בן וצוחק.

כמו בכל בוקר אני ובן מאחרים לשיעור הראשון ונשלחים לחדר המנהלת,אבל המנהלת לא בחדרה,המזכירה שלה אומרת שהצטרף תלמיד חדש לכיתה י"ב ושהמנהלת עושה לו סיור בבית הספר.
"היה לנו מזל הפעם" הוא אומר ומחייך אלי.
"כן" אני אומרת ולא מוסיפה מילה.
"את שקטה היום,קרה משהו?" הוא שואל בדאגה ואני רק מנידה בראשי לשלילה,לא קרה כלום,כבר מאה שנה שלא קורה כלום,ככה זה בחיים שלי,שום דבר לא קורה,כל יום הוא כמו קודמו,אין שום דבר חדש בחיים האלה.
"רוצה שנבריז מהשיעור הבא?" אני אומרת ורואה איך החיוך מתרחב בפניו. "מה את מתכננת מיה?"
"שום דבר".
"משום מה אני לא מאמין לך" הוא צוחק,אני לוקחת את ידו ואומרת לו "בוא" ואנחנו מתחילים לרוץ במסדרון,למרות שזה אסור.
"שרפה!" אני צועקת הכל הכוח שלי.
"מה את עושה ?" היא שואל,המום.
"צועקת ובורחת" אני אומרת.
"אנחנו נסתבך בצרות" הוא מתאפק לא לצחוק,מנסה להיות רציני אבל אני יודעת שהוא אוהב את זה.
"אני יודעת" אני משחררת את ידי מידו ורצה קדימה לא רואה עם הוא אחריי,ואני צועקת בקולי קולות,וגם הוא צועק עכשיו.
"שרפה!!!"
"אש!!!" מורים ותלמידים יוצאים מהכיתות,מבוהלים ואני ובן ממשיכים לצעוק ולרוץ,כשהמורים מבינים שזאת בדיחה הם כועסים וצועקים עלינו.
"עברתם כל גבול הפעם!" אומר המורה שלי לאזרחות.
"אם אתם חושבים שנחליק על זה,אתם טועים.ואת גברת בצרות צרורות!" אומרת המורה שלי לאנגלית.
טוב אז המורים עצבניים,זה לא חדש לי אבל גם חלק מהתלמידים כועסים.
ורק מישהו אחד צוחק,מישהו שאני לא מכירה,התלמיד החדש,אני חושבת ולידו עומדת המנהלת,אישה גבוהה ורזה שאף פעם לא מחייכת,עומדת מולנו בזרועות שלובות ואומרת.
"לחדר שלי.עכשיו!".