לילה לבן – פרק 1

״אולי תפסיקי? את מבזבזת על זה יותר מדיי זמן! צאי להנות בחוץ כמו כל ילדה נורמלית!״ צעקה דודתי, אלזה, מן הסלון.
״לא!״ צעקתי ביובש, עם גיחוך מטורף מעט, סוף כל סוף.
״… ניפגש בבר״ כתבתי ופרצתי דרך הדלת, הישר לעבר הדואר, הפקידה ניר אתה המומה, כניראה שלא בכל יום רואים ילדה מיסתערת על הכניסה כדי לישלוח מיכתב ״היי… ג׳יין…״ היא אמרה בקול צונן וקר, התעלמתי והגשתי את המיכתב, שילמתי את סכום הכסף וחזרתי לאט לאט, מקפצת לי כמו ילדה קטנה, לעבר ביתי שבמורד העמק. הצצתי דרך החלון ודודתי, כבר הספיקה לנחור כמה עשורים. עליתי שתיי מדרגות בכל פעם, בצעדים קלילים ושקטים, לעבר חדרי. אספתי את שערי הפזור לקוקו, מיתרגשת כמו ילדה קטנה ליקראת מחר, הבטתי במראה, לוחשת לעצמי בקול ״סוף כל סוף״ נאנחתי בכבדות, ממשיכה ליכתוב…

—–

8:48 שיט! אני מאחרת אליו! פרצתי את דלתות הארון במגושם, שמתי מהר חולצה לבנה רפויה, גופיה שחורה, נעלי ספורט, ג׳ינס כחול-אפור, ויצאתי בריצה לעבר הבר הקרוב ביותר, הדבר היחיד שהיה לי הוא הטלפון, והכסף הקטן. התנשקתי בכבדות כאשר הגעתי, ובצעדים כבדים ניגשתי לעבר הנער, הוא חייך לעברי חיוך, והושיט את ידו ללחיצת יד, הכל הפך מיד למוזיקת רקע, הבטתי בו, בוחנת אותו מכף רגל ועד קצוות השיער, שיערו היה שחור ופרוע, עניו כחולות שמזכירות קרח, הוא לבז חולצה שחורה, וג׳ינס אפור. ״שון״ הוא אמר ״ג׳יין, וניגש לדברים״ אמרתי במהירות, אין לי ממש חשק להתחיל לפרטט איתו, הייתי כבר עצבנית, הוא כניראה ראה זאת בעניו והבין שאני ארצח אותו אם הוא לא יתחיל לדבר, ״אחריי, ג׳יין״ הוא אמר וסימן לי עם ידו לבוא, הוא הוביל אותי החוצה, לעבר טנדר ישן, שאלתי ״לאן?״ ״לתשובות כמובן״ שון ענה ״איפה הן?״ שאלתי ״איפה שאת שייכת״ הוא ענה והדליק את המנוע