לילה לבן – פרק 5

|יש שאלה ב- רציתי להוסיף|

הלכתי בדמות הזאב שלי בשמש הקופחת, כבר חציתי את היער בעזרת הספר, עיינתי בו קצת, אף על פי שלא מצאתי מידע מועיל בהרבה. מעניין אם חבריי כבר הבינו שאני איננה, מה הם עושים? לא שממש אכפת לי, על מי אני עובדת? הם היו כמו מישפחה קטלנית ומעצבנת! אולי אחזור אל דודתי?… לא! זה עדיף… להיות כאן זה עדיף. ארנבת… ארנבת לבנה במרחק של קמ\' ממני… ארנבת טעימה… רגע מה?! לא, זה לא קורה לי! אנשים… אני… חזרתי לבת אדם. ״איזה יופי, הידרדרתי לארנבות…\" רטנתי, רק המילה עשתה לי תיאבון, למה לא לקחתי איתי את אריק? או איימי ומדיאה, או ג׳סיקה ואולי גם לוק… או יותר טוב – אוכל… לפני שהספקתי להגיב, הבנתי שבלי ששמתי לב, אני טורפת לי ארנבת, והבטן שלי מיתמעלת, ואני בצורת הזאב. ״ג׳יין!״ שמעתי את קולו של מת׳יוס ממרחקים, החלטתי להמשיך ללכת, התחלתי לרוץ במעלה הר, עד שמצאתי אכס הר שבתוכו יש מערה קטנה ונע סתרת לעין, חזרתי לצורתי הרגילה, ועיינתי בספר, חיפשתי גרייס, שם מישפחתי. ״אלכס גרייס, אמיליה גרייס… אלו שמות הורי?״ שאלתי חרשית ורק הרגע קלטתי ועברה בי מצמרמורת, עד כה לא ידעתי את שמות הוריי, אני מרגישה כאילו אני אמורה לדעת… אבל מישהוא לקח ממני את זכרוני, שמעתי יללת זאבים. החבאתי את הספר, והפכתי לזאב, כבר מתחיל להימאס. מלפניי, במרחק של 43 קמ׳ ידידיי, המיזדאבים. החלטתי לרוץ, אני ממש לא רוצה לסכן אותם, לפני שהספקתי ליפסוע צעד נוסף, משהוא – ניצנוץ, תפס את מבטי, זאת הייתה אבן קריסטל ירוקה – טיליון, עבר בה חוט עור מפר. שמתי את האבן על צווארי, והתחלתי לרוץ הרחק מין האזור. כבר שלוש שעות! שלוש שעות של הליכה, מיסתבר שזאבים יכולים לרוץ הרבה זמן, אבל אין להם נוגדן נגד שיעמום. הדבר היחיד שראיתי היה ירוק, סללתי את דרכי דרך עשבים בגובה של גג מכונית. פה ושם עצרתי לנוח, בשלב מסויים ניכנעתי, והתחלתי לעיין בספר, הגעתי למפה שמראה 3,000 ק׳ מהמחנה לאורך ולרוחב. ולא האמנתי שאצליח לחייך, עבר ממש מולי אמורה להיות ממסעדת דרכים! הפכתי חזרה לאנושית, ורצתי כמו מטורפת הישר קדימה. ניכנסתי פנימה, כאשר ביד אחת אני אחוזת בספר. ניגשתי לעבר הדלפק קבלה, ״חדר לאחד בבקשה״… מתפללת בליבי שחבריי לא ימצאו אותי…