ליליאן | פרק 1 – יום הולדת שמח

כל בני הכפר שגרים בשוליים ומכירים את בני הזוג הזקנים והישישים ללא הילדים התפלאו כשראו בתחילת הקיץ תינוקת כבת חצי שנה אחוזה פעם בידיה של תרזה, ופעם בידיו של אדרן.
ליליאן, כך היה שמה של התינוקת. בני הכפר חקרו אודות מקום מוצאה, אך בני הזוג נהגו בשתיקה מסתורית אודות כל דבר שהיה קשור בליליאן ולא נתנו לאף אחד לשאול שום שאלה.
ליליאן גדלה לה בבית הזוג כאשר היא חושבת שהיא ביתם היחידה שנולדה להם לעת זקנה, בני הכפר כבר הפסיקו לשאול שאלות, הם התחילו להאמין באמת ובתמים שהילדה שייכת לבני הזוג, וזאת הדעה שהשתרשה בהם ככל שעברו השנים.
עד יום ההולדת השבעה עשר שלה.
"היום יום הולדת.. היום יום הולדת.." שרו ההורים המבוגרים שלה בבקתה המתיישנת והמחלידה, וכמה מחבריה שהגיעו במסירות נפש עצומה בסופת הגשמים שירדה בחוץ.
בית הספר נסגר בעקבות ערימות השלגים הגבוהות, מבחינתה של ליליאן זה היה הפסד גדול, בבית היה משעמם לה, אין לה כל כך הרבה מה לעשות עם ההורים הזקנים שלה, ואת החברות ואת הלימודים היא אוהבת.
היא במיוחד אוהבת את הסיור הלימודי שהיה אמור להתקיים השבוע בבית המלכים שיש בכיכר העיר, שם גרה הנסיכה אולין עם אביה הזקן קרסו, בקרוב היא תהפוך למלכה הבלעדית של הכפר הקטן שלהם, אביה מתכנן להוריש לה את כל נכסיו בחייו.
ליליאן אהבה את הנסיכה אולין, במיוחד בגלל הסיור השנתי שלהם שנה שעבר בבית המלכים, שם היא ראתה אותה מתחבאת מאחורי שיח גדול ובוכה.
ליליאן התקרבה אליה בעדינות מרובה וטפחה על כתפה.
הנסיכה אולין סיפרה לה אז שהיא קטנה מדי ועדיין לא מוכנה לקחת את עול הממלכה על כתפיה, הנסיכה הייתה בת גילה של ליליאן.
לליליאן היה כשרון מיוחד, לנחם אנשים ולהסביר להם את פני הדברים והמציאות, היא הסבירה לנסיכה ששמחה על חברתה של ליליאן שהייתה שונה מחברת משרתות ובנות אצולה, ומאז ליליאן חולמת על הנסיכה היפה כל לילה כמעט ומחכה לרגע שתראה אותה שוב, במיוחד כי אחרי הסיור הצהירה הנסיכה בפני כל הממלכה שהיא כבר בוגרת ומוכנה לקחת את עול הממלכה על כתפיה.
זה הולך לקרות בשבוע הבא..
ליליאן כל כך קיוותה להיות שם, אבל סופת השלגים הזאת הורסת הכל!
ריו חברתה הטובה של ליליאן התקרבה אליה וטפחה על כתפה "נו, את בת שבע-עשרה, איך זה מרגיש?" היא חייכה אליה חיוך לבבי.
ליליאן ידעה שהיא לא מצפה ממנה לתשובה ובכל זאת אמרה "רגיל למדי, נראה לי.." כולם פרצו בצחוק לשמע התשובה של ליליאן.
מלבד ההורים של ליליאן וריו היו שם קטלין בת כיתתה של ליליאן, אד הבן של השכנים שגם הוא לומד איתן ואנדו בן כיתתם גם כן.
כל הילדים בכפר בין העשירים ובין העניים למדו באותו בית ספר כי זה היה הבית ספר היחיד באזור כולו.
מכל החבורה הקטנה הזאת קטלין היחידה שהייתה עשירה, היא לא כל כך הסתדרה עם מעמד העשירים המפונקים והסנובים ולכן היא התחברה עם בני העניים.
אדרן התרחק מכל בני המשפחה ונעמד ליד חלון ביתם מסיט את הווילון הוורוד והישן, הוא התבונן לתוך סופת הגשמים נאנח עמוקות.
תרזה שמה יד על כתפו, הוא הסתובב בהפתעה "את רוצה להבהיל אותי?" שאל.
"למה אתה בחלון? בוא תצטרף לחגיגה, מוציאים עכשיו את העוגה של ליליאן" אדרן נענע בראשו לשלילה.
"כבר שבעה עשר שנה שלא הייתה סופת גשמים חזקה כמו זאת" אדרן סובב את ראשו לעבר החלון "אני חושב שהגיע הזמן".
דמעה ירדה מעיניה של תרזה, וככל שהיא רצתה להתנגד לו היא לא הצליחה כי היא ידעה שהוא צודק, כמו תמיד.

בלילה אחרי שכולם הלכו ישבה ליליאן במיטתה משחקת בשיערה הבלונדי ושוקעת במחשבות אודות אנדו.
בהחלט היום הזה לא היה צפוי, היא לא ציפתה שדווקא הוא יבוא, ולא רק שהוא בא הוא גם השאיר לה מכתב.
כשכולם הלכו היא פתחה אותו בידיים רועדות וגילתה את הכתוב בכתב רועד ומשורטט.
המכתב היה ארוך אבל שלוש מילים נחרטו בזיכרונה 'אני אוהב אותך'.
ליליאן לא יודעת מה בדיוק היא מרגישה לאנדרו, היא לא יודעת כלל מה זאת אהבה, היא ישבה מנסה להחליט איך להמשיך מכאן כאשר דפיקות נשמעו בדלת חדרה.
אדרן נכנס בצעד מהוסס ותרזה אחריו עם עיניים דומעות.
"מה קרה?" נבהלה ליליאן מיד.
אדרן ישב על המיטה והניח כף יד גדולה וגרומה על כתפה מחייך את החיוך הכי מרגיע שהוא יכול.
"אנחנו צריכים לדבר אתך" לחש, הוא הניח סלסלת עץ על גבי המיטה, ליליאן הציצה לתוך הסלסלה, היו שם שמיכות ורודות קטנות שמתאימות לתינוקת, קופסא סגורה, ומכתב.
"זה שייך לך" אמר אדרן, תרזה פרצה בבכי קורע לב.
ליליאן הביטה על שניהם בחוסר הבנה.
"את לא הבת שלנו ליליאן" אדרן סיפר לליליאן את הסיפור כולו על יום מציאתה בסופת השלגים הסוערת, ועל הלבטים של כל השנים עד שהחליטו שכשאר היא תהיה מספיק בוגרת לקבל את זה הם יספרו לה, והיום הזה הגיע.
תרזה קינחה את אפה ברעש גדול ממשיכה להתייפח לתוך ממחטה לבנה ישנה.
"אני רוצה להיות לבד" אמרה ליליאן שדמעה גדולה תלויה לה בקצה העין, הם יצאו מהחדר באיטיות תומכים אחד בשני, מכבדים את בקשתה של ליליאן.
ליליאן הרגישה שעולמה חרב עליה, כל מה שהיא הכירה עד היום הוא שקר.
היא תפסה בשמיכות הוורודות וחיבקה אותם בחוזקה.
"זה העבר שלי?" שאלה את עצמה בלחש.
היא הוציאה את הקופסא ופתחה אותה, בתוך הקופסא הייתה שרשרת פנינים שחורות, ואבן חומה ועגולה.
ליליאן פתחה את המכתב ושם היה כתוב:

לביתי היקרה.
אני מצטער שלא יכולת להמשיך לחיות איתי יותר,
אמא באה לחפש אותך..
את בטח לא מבינה מה רע בזה, יבוא יום ותביני.
אני רציתי לשמור עליך, ולכן שמתי אותך בבית איכרים פשוטים, שידעתי שיקבלו אותך באהבה.
עקבתי אחריהם תקופה ארוכה.
השרשרת זאת מזכרת מאימא שלך ששמה על צווארך כשהיית קטנה.
אל תענדי אותה, אם תענדי היא תמצא אותך ואני לא אחראי על מעשיה, אני הזהרתי אותך.
והאבן היא ממני, אולי היום לא תביני מה המשמעות שלהם, אבל יבוא יום והם יהיו לך לעזר..
אוהב עד בלי די,
אבא.
נ.ב.
אני אבוא לבקר אותך לאחר שתגיעי לגיל שבע-עשרה, אני מאמין שגם אמא תחפש אותך בגיל הזה, תזהרי מכולם אל תסמכי על אף אחד מלבד על ההורים שלך, כי בגיל הזה כל מה שאת מכירה הולך להשתנות.

ליליאן סגרה את המכתב בתדהמה, מה זה אומר, היא התבוננה בשרשרת ובאבן גם יחד, היא החליטה לא לענוד את השרשרת למרות שהיא רוצה מאד להכיר את אמא שלה, הכנות שנשבה מהמכתב של אבא שלה הניעה אותה להחלטה שהיא תקשיב לו.
היא הלכה לכיוון האח והסתכלה על תרזה ואדרן יושבים צנופים יחד חבוקים זה בזרועותיו של זה.
היא רצה אליהם במהירות נופלת על ברכם ומחבקת אותם.
"אני הבת שלכם ולא אכפת לי!" צעקה בבכי היסטרי, שמשך גם את שניהם
וכך עמדו שלושתם ליד האחו כאשר סופת גשמים משתוללת בחוץ,בוכים מחובקים.