ליליאן | פרק 2 – בלגן בבית הספר

השמיים הבהירים הפתיעו את כל תושבי הכפר הקטן והנסיכותי אלסדו, רק אתמול סופת גשמים השתוללה בפרעות, הם לא חשבו שמזג האוויר יכול להשתנות בין לילה.
ליליאן פקחה את עיניה באיטיות לבוקר שטוף שמש, היא שמחה בליבה על חידוש הלימודים, או יותר נכון לומר על הסיור שאמור להתקיים .
ליליאן לבשה במהירות את מדי בית הספר שלה והלכה לכיוון המטבח הקטן שלהם, ניחוחות נעימים מעשי ידיה של תרזה כבר התפשטו בכל הבית, ליליאן ישבה בחיוך ליד השולחן הקטן שלהם משתדלת לא להזכיר אפילו במילה אחת את התגלית שנתגלתה לה אתמול, היא החליטה בליבה לשכוח מהכל, תרזה ואדרן הם הורים מקסימים שכל ילד היה רוצה לעצמו, היא מעדיפה אותם מאשר אבא ואמא מתוסבכים.
"בוקר טוב" נכנס אדרן הישיש למטבח וישב על כיסאו בכבדות.
"אתה מרגיש טוב?" שאלה אותו תרזה בדאגה, אדרן היה חיוור בצורה לא רגילה, הוא חייך לעברה חלושות ושתק.
תרזה ידעה שהוא לא מדבר כשהוא לא רוצה לשקר, זה אומר שהוא לא מרגיש טוב, היא באמת דאגה לו, הצליעה שלו כבר לא נותנת לו לזוז ממקומו, עוד מעט והיא תצטרך לסחוב אותו ממקום למקום, וזה לא שלה יש כוח מיותר.
ליליאן סיימה את ארוחת הבוקר שלה והתקדמה לכיוון היציאה מפתח הבית, תרזה ואדרן ליוו אותה עד לכניסה מאחלים לה את כל הברכות שבעולם.
"ואל תשכחי לאכול את הכריך ששמתי לך בתיק" סיימה תרזה עם המשפט הנצחי שלה, ליליאן חייכה בתודה.
אדרן התקרב לליליאן חלושות "תדעי לך שאנחנו אוהבים אותך לילי שלנו" זה כינוי החיבה שלה מאז שהיא קטנה, ההורים המאמצים שלה תמיד קראו לה כך.
"בשבילנו היית הכל.." אדרן השתעל קשות.
"אל תאמר כך, למה היית בעבר, היא עדיין הכל.." צרחה עליו תרזה בהיסטריה.
"הכל בסדר.. אני אוהבת אתכם גם" חייכה ליליאן וחיבקה את שניהם חיבוק ממושך.
ליליאן הסתובבה ללכת בשביל המוביל לכיכר העיר, אבן כבדה ישבה בליבה, משהו לא בסדר היום, היא הסתובבה בחזרה לעבר הוריה המאמצים שעמדו מחובקים ומנופפים לשלום בפתח הבית.
החיוך של אדרן היה עצוב מהרגיל, והעיניים של תרזה.. גם בהם היו משהו שונה, ליליאן הניעה את ראשה מצד לצד נותנת למחשבות הרעות לעוף החוצה, היא הרגיעה את עצמה נופפה להם לשלום בחזרה והלכה לכיוון בית הספר.

כל התלמידים ישבו בכיתה והקשיבו למורה שלימדה על שושלת המלוכה בכפר שלהם.
"מתי נלך לסיור?" הרים את ידו אנדו הפזיז שלא יכול לחכות גם הוא לסיור המלכותי, זה משהו שכל תלמידי הכיתה בין העשירים ובין העניים אהבו.
המורה חייכה חיוך קצר "סבלנות אנדו" אמרה לו.
היא המשיכה בשיעור עד שנשמע הצלצול ואז היא אמרה שהסיור יהיה מחר בתחילת הבוקר, אם מזג האוויר ייתן לזה לקרות.
כל התלמידים הריעו קצרות, המורה יצאה מהכיתה בחיוך.
"ליל, ליל!" צרחה ריו באוזנה, ליליאן התעוררה באחת ממחשבותיה המוזרות אודות הבוקר המוזר שהיא חוותה.
"הכל טוב?" שאלה ריו בדאגה כנה ואמתית, ליליאן הנידה את ראשה לשלילה "תחושת הבטן שלי לא נותנת לי מרגוע" ליליאן סיפרה לריו על כל מה שקרה בסוף היום הולדת כשכולם הלכו.
היא הראתה לריו את המכתב, השרשרת והאגוז שהיו בתיקה, ולבסוף סיפרה על הבוקר.
ריו ביטלה אותה מיד "זה לא קל לגלות שאת מאומצת אני לא יודעת מה אני הייתי עושה אם הייתי יודעת שההורים שלי הם לא ההורים שלי.. ולכן התחושה שלך קשה, שום דבר רע לא הולך לקרות" ריו שמה יד על כתפה של ליליאן שניסתה להרגיע את עצמה אך לשווא.
קול פיצוץ חזק נשמע מעבר לחצר הקטנה של בית הספר, כל התלמידים שאגו כשריו וליליאן ניסו להידחף בין כל התלמידים שנצמדו לחלון.
"מה קורה?" רצה קטלין לעברן.
הם התבוננו החוצה, ענן שחור וענק עמד באמצע החצר, ובתוכו אישה עיניה רעות ואכזריות, לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש ושיער בהיר שמגיע עד לסוף גבה.
"איפה היא?" צרחה בקול שזעזע את הבניין.
מנהל בית הספר התקרב אליה ללא פחד ומורא כאילו הוא מכיר אותה שנים על גבי שנים, הוא לחש כמה מילים באוזנה, היא התרחקה ממנו בשאגה אדירה.
"אני יודעת שהיא כאן, אתם לא רוצים להביא לי אותה! אתם תסבלו" הענן הגביר את עצמו והיא נעלמה ביחד איתו כאשר הד של צחוק מרושע נשאר באוויר.
כל תלמידי בית הספר רצו לחצר, ליליאן נגררה בכוח על ידי ריו וקטלין, היא לא באמת רצתה ללכת לחצר בתוך כל הבלגן הזה.
המנהל חיפש משהו בראשו בקדחתנות, מבטו נד עד שנעצר על ליליאן.
ליליאן הרימה את עיניה הכחולות הגדולות לעברו בשאלה, הוא סימן לה בידו לבוא אחריו והתקדם לעבר המשרד שלו.
ליליאן פסעה בצעדים כושלים אחרי המנהל כשכל תלמידי בית הספר מפנים לה מקום ומסתכלים עליה בעיניים שואלות.
אנדו רץ אחרי ליליאן ותפס בידה שנייה לפני שהיא פתחה את ידית חדר המנהל.
"מה את אומרת על המכתב?" שאל בחיוך, ליליאן הסמיקה במבוכה ולחשה לו שהם עוד ידברו על זה בעתיד.
"מישהי הסתבכה, נכון אנדו" ארין הילדה הכי עשירה שנמצאת בבית הספר שלהם נעמדה מאחורי אנדו הנבוך, ליליאן ידעה שלארין יש רגשות לאנדו אבל היא מנסה להסתיר את זה כי לא מתאים לה להסתובב עם ילדי העניים, ולכן היא טורחת להציק ליליאן בכל עת, כדי להיות קרובה לאנדו שתמיד קרוב לליליאן.
ליליאן חייכה בליבה, רק אם ארין תדע על המכתב, אבל היא העדיפה לשמור את זה לאחר כך.
ליליאן פתחה את דלת המנהל כאשר אנדו וארין מהרו להעלם מהמקום.
"תכנסי חמודה" חייך המנהל בחמימות, ליליאן נכנסה והתיישבה על כיסא חום וישן אל מול המנהל המחייך שניסה לפתוח בהסברים ללא הצלחה.
עיניה של ליליאן סקרו את החדרון הקטן ששימש כמשרד המנהל, הקירות החומים היו מגולפים מרוב יושן, שעון אורגלין ענק עמד בפינת החדר משמיע את תקתוקיו העזים, המנהל ישב מאחורי מכתבה חומה ומתיישנת, בצדו השני של החדר הייתה ספה בלויה שנועדה לישיבה כנראה, אבל השימוש בה לא נעשה לעיתים קרובות.
"ליליאן שלנו" המנהל סוף סוף מצא מילים להתחיל, ליליאן הזיזה את עיניה מתמונה גדולה של כיכר העיר שמשכה את תשומת ליבה משום מה והסתכלה על המנהל.
"את ראית מה היה היום בחצר?" שאל המנהל בלחש, ליליאן הניעה את ראשו באיטיות לסמן שהיא ראתה הכל.
"אני יודע שאת לא מבינה הרבה, אבל אני צריך שתלכי עכשיו הביתה, תגידי להורים שהמנהל שולח אותך לאיזה מקום, הם יבינו יותר ממך, ומחר בבוקר תגיעי עם תיק ארוז של חפציך" ליליאן ההמומה רצתה להתנגד, לשאול שאלות, להגיד שהיא לא עוזבת את הכפר, שהיא רוצה ללכת לסיור, אך המבט הנחוש של המנהל לא השאיר לה הרבה ברירות, שאלה אחת היא שאלה, אבל למנהל לא הייתה תשובה עליה.
"למה אני?"
ליליאן יצאה ממשרד המנהל כשדמעה אחת בורחת מעינה הימנית.
ריו רצה אליה במהירות.
"מה קרה?" שאלה מסוקרנת, קטלין ואנדו רצו אחרי ריו במהירות, כולם סובבו את ליליאן במעגל מנחם.
ליליאן פרצה בבכי עז שכעבור כמה דקות הצליח להירגע עם תפיחות שכם וחיבוקים לבסוף היא אמרה כמעט ללא קול "אני עוזבת".