ליליאן | פרק 3 – שעון האורגלין

ליליאן הלכה לביתה כשקולות חבריה מצטלצלים בראשה, ריו לא הסכימה בשום פנים ואופן לעזיבתה של ליליאן.
"תראי המנהל הוא אדם טוב" לחשה לה "אבל את זוכרת שאבא שלך כתב לך לא לסמוך על אף אחד" זה היה נכון, אבל ליליאן בעצמה לא סמכה על אבא שלה, אז מה היא כבר יכולה לעשות?
היא החליטה שאם תרזה ואדרן יסכימו לבקשת המנהל היא תלך, כי בכל זאת במכתב של אבא שלה היה כתוב לסמוך רק עליהם.
אנדו נשאר עומד בהלם מוחלט כששמע את הבשורה הוא אפילו לא הגיב, וגם לא בא לשאול שוב מה התשובה שלה על המכתב.
ליליאן הגיעה לבקתה הקטנה שלהם כשדמעה גדולה נוצצת בעיניה, איך היא יכולה לעזוב את המקום הזה, אז נכון שזה לא ארמון או משהו דומה, אבל זה הבית שלה.
ליליאן נכנסה לביתה בשקט מירבי משום מה, ורק לאחר דקות אחדות היא שמה לב שאין ריחות טובים מכיוון המטבח, ואדרן לא משתעל בכבדות ליד האח הישנה.
"אמא, אבא" קראה ליליאן בקולי קולות בביתם הקטן, והתחילה עוברת על החדרים, תחילה בדקה ליד האח שממילא היתה נראית לה ריקה מרחוק, לאחר מכן במבטח, בחדרה ולבסוף בחדרם של תרזה ואדרן.
היא התיישבה על המיטה שלהם בחוסר אונים, לאן עכשיו ההורים שלה נעלמו?
היא התבוננה על הרצפה בתסכול מהיום הארוך והמתיש הזה, לעיניה נגלתה מעטפה קטנטנה שעליה היה כתוב באותיות ענקיות 'ל-ליליאן'.
ליליאן הרימה את המעטפה מהרצפה ובחנה אותה מכל צדדיה, כשלא ראתה את שם השולח החליטה לפתוח אותה.
מכתב בעל שתי שורות בלבד הופיע מול עיניה.

אם את רוצה לראות שוב את הוריך היקרים..
תבואי מחר בשעה 6:00 בבוקר בדיוק לשעון האורגלין הירוק שיש ליד הכיכר!

ליליאן סגרה את המכתב בחוסר הבנה מוחלט, זה אמור להיות איום? למה שמישהו ירצה לחטוף את ההורים שלה, היא מאד קיוותה שלא יבקשו כופר, כי לא היה להם שקל מיותר בבקתה הישנה.
ליליאן נכנסה לחדרה באיטיות, זה מוזר לישון לבד בבקתה הישנה הזאת, פתאום כל צל של רהיט היה נראה לה מפחיד.
היא הוציאה מתיקה את המכתב של אביה והחזיקה בחוזקה באבן החומה, משום מה היא נתנה לה מרגוע יותר מאשר השרשרת המפחידה.
הדמעות החלו יורדות בפעם השנייה ליום הזה, אחת אחרי השנייה ממלאות את הכרית הרכה של מיטתה.
אומנם היא אמורה ללכת מחר עם המנהל לאיזה מקום ולעזוב את הכפר הקטן, אבל לא אכפת לה, היא תלך להציל את ההורים המאמצים שלה מאיפה שהם לא נמצאים וממי שלא מחזיק בהם, ויהי מה!

"גברתי" הגמד הקטן והירוק הסתובב סביב הכסא הלוך ושוב.
המכשפה הרימה אליו גבה ענקית וחדה כתער כאות שהיא מוכנה לשמוע מה בפיו.
"את בטוחה שהילדה תבוא?" שאל אותה בפחד
היא קמה על רגליה וחייכה ברשעות "יש לי משהו שחשוב לה, היא תבוא.."

ליליאן קמה שטופת זיעה מסיוטים על המנהל על הוריה ועל החוטפים לבוקר חמים ורך, היא נרדמה עם תלבושת בית הספר עליה.
היא שטפה את פניה במהירות והסתכלה בשעון הקיר על תקרת המטבח השעון הורה על השעה 5:50, יש לה בדיוק עשר דקות להגיע לכיכר הגדולה.
היא יצאה מהבקתה הקטנה במהירות גדולה, לוקחת איתה את התיק שלה עם המכתב, השרשרת והאבן, היא הוסיפה לתיק תמונה של תרזה ואדרן, כמה מטבעות שהיא מצאה למקרה שיבקשו עליהם כופר, ומספר פרטי לבוש, משום מה היה לליליאן תחושה שזאת הפעם האחרונה שהיא הולכת לראות את הבקתה האהובה עליה.
היא רצה במהירות לעבר הכיכר הגדולה, שמש חמה הפציעה על שעון האורגלין הירוק שנמצא באמצע הכיכר.
הבזק חד בער בתחתית התת מודע של ליליאן, היא נזכרה שהתמונה שמשכה את תשומת ליבה אתמול בחדרו של המנהל זה תמונת שעון האורגלין הירוק שנמצא באמצע הכיכר הגדולה, בתמונה של המנהל חסרו לשעון המחוגים הענקיים שמשמיעים את תקתוקם עד למרחקים.
ליליאן התיישבה על המדרכה מול שעון האורגלין, מנסה להסוות את עצמה כמה שיותר היא רוצה לראות קודם את האדם שחטף את הוריה.
ליליאן הרימה את ראשה לעבר השעון 6:00 בדיוק, אולי הם יאחרו קצת כדי לייאש אותי.
חשבה לעצמה ליליאן..
השניות חלפו באיטיות מעצבנת, וכך גם הדקות, שעה אחר שעה.
בעשר בבוקר ליליאן כבר התייאשה קמה על רגליה והתקרבה לכיוון השעון הגדול, אולי גם הם מתחבאים כדי לראות אם הגעתי לבדי, חשבה לעצמה, אך גם אחרי חצי שעה של עמידה ליד השעון אף אחד לא הופיע.
ליליאן התבוננה לתוך הזכוכית השקופה של השעון והיא שמה לב שמשהו זוהר בפנים, מושך את כל גופה להתקרב.
היא נגעה בידית של הדלת השקופה, ומיד זרם עז עבר בידה, ליליאן משכה את היד בפחד לאחור, אך לבסוף היא תפסה בכוח בידית ומשכה אותה.
רוחות עזות סערו מסביבה והעיפו את שערה הזהוב באוויר הלח והחמים, ליליאן ניסתה לשוב לאחור אך משהו משך אותה לתוך שעון האורגלין הירוק, היא ראתה גמד קטן וירוק עומד ומחייך חיוך שבו חסרים מספר שיניים ועיניו השחורות והמבחילות הסתכלו ישר עליה.
ליליאן ניסתה לשוב לאחור, אך שום דבר לא עזר אפילו את מבטה היא לא יכלה לסובב, עיני הגמד הפנטו אותה וגרמו לה להתקרב אליו עוד ועוד..
ליליאן הוציאה במהירות מתיקה את האבן החומה שאביה נתן לה ותפסה אותה בחוזקה עוצמת את עיניה בכאב רב.
צעקה חדה פילחה את האוויר, הרוחות פסקו ליליאן נזרקה מתוך השעון הירוק לרחוב והדלת נסגרה בחדות.
ליליאן קמה במהירות מהרצפה עוד אוחזת באבן בחוזקה, מעיזה בזכותה להסתכל על השעון, הגמד עמד שם מחזיק בתרזה ואדרן הנאנחים מכאב, תרזה צרחה משהו אך ליליאן לא הייתה מסוגלת לשמוע כלום מבעד לדלת הזכוכית.
ליליאן רצה שוב לדלת וניסתה לפתוח אותה בחוזקה אך היא הייתה נעולה.
"תפתח!!" צרחה ליליאן על הגמד, הוא לא הזיז את פיו כלל אך היא שמעה טוב מאד את קולו בתוך ראשה "תזרקי את האבן מידך.." ליליאן הביטה על האבן החומה, וזרקה אותה במהירות, היא חייבת להציל את תרזה ואדרן, היא חייבת להציל את הוריה שגידלו אותה במסירות גדולה כל חייה.
הדלת נפתחה שוב במהירות והגמד סימן עם אצבע ירוקה וגרומה לליליאן להתקרב אליו, ליליאן עשתה צעד אחד.
תרזה צרחה שוב "לכי מפה לילי, תברחי אנחנו לא חשובים" אדרן בכה, ליליאן בחיים לא ראתה את אדרן בוכה.
הגמד הקטן תפס את ידה של תרזה בחוזקה עד שהיא צרחה מכאב.
"תעזוב אותה" צרחה ליליאן ורצה לכיוון הדלת, ברגע שהיא שמה רגל אחת בתוך השעון הרוחות התחילו לסעור שוב, זוג ידיים גדולות תפסו את ליליאן ומשכו אותה משם, הם שמו לליליאן את האבן החומה בתוך היד והדלת נסגרה שוב.
ליליאן סובבה את ראשה לאחור וראתה את המנהל תופס אותה בחוזקה ובהחלטיות.
"תן לי ללכת, ההורים שלי.." צרחה ליליאן בכל כוחותיה מנסה להשתחרר מאחיזתו.
"תאמיני לי שהם רוצים שתישארי בחוץ, אם תיכנסי לבפנים לעולם לא תוכלי לחזור" אמר לה ברוגע תופס את ידיה בחוזקה.
ליליאן שמעה שוב צרחה חדה בתוך מוחה, היא סובבה את ראשה לאחור בדיוק ברגע ששני חיצים פגעו היישר בליבם, אחד בליבה של תרזה ואחד בשל אדרן, הם נתנו בליליאן מבט אחרון ונפלו על הרצפה חסרי חיים.