ליליאן | פרק 6 – ביער

ארין גררה את ליליאן כל הדרך לתוך היער העבות בריצה מהירה ביותר, שממש לא התאימה למצבה של ליליאן, לא הנפשי ולא הפיזי. היא שחררה את ידה בכוח מאחיזתה הנוקשה של ארין ונעמדה במקומה "מה את עושה?" שאלה מתנשפת בכבדות.
"מצילה אותך, אלא מה?!" גלגלה ארין עיניים בעצבנות "עכשיו בואי!" תפסה שוב את ידה של ליליאן שמהירה להוציא את ידה בחזרה.
"ממה?" שאלה ליליאן בכעס.
"את לא קולטת אה?" ארין לא הייתה נראית במצב להסברים, אבל ליליאן לא הייתה מוכנה להמשיך ללכת איתה אז היא רק הפטירה בציניות "אם זאת האישה שחיפשה אותך בבית הספר, אז את אמורה לברוח, כאילו."
"אני לא מפחדת ממנה" ליליאן התיישבה על הארץ הרטובה והמלוכלכת בחוסר אונים מוחלט "בואי!" צרחה לעבר האוויר מרימה את ידיה בייאוש "תהרגי גם אותי! לפחות אני אהיה קרובה להורים שלי"
ארין תפסה את ידה של ליליאן ומשכה אותה בכוח מהרצפה "טיפשה" צרחה עליה "אם תמותי את רק תצערי את ההורים שלך!" היה משהו בדבריה של ארין, אבל לליליאן כבר לא היה כוח לחשוב בכוחות עצמה, אז ארין המשיכה לגרור אותה בריצה לעומק היער.

השמש זרחה בחיוך על הכפר הקטן והמלכותי אלסדו, אבל הפנים של אנדו לא הראו כל סימן חיוך או של זריחה, שאלות הוריו לא הפסיקו לקדוח לו במוח, אך הוא התחייב למנהל שישתוק, היחידות שיכל לדבר איתן על זה היו קטלין וריו, כל השאר עדיין בכלל לא מודעים לעובדה שליליאן כבר לא תראה את פניה יותר בכפר הזה, או יותר נכון לומר עכשיו אמנדה.
אנדו שנא את החיים ואת הצער והסבל שהם הביאו לו בגיל כל כך מוקדם, להיות בן שבע עשרה וכבר להיפגע מהם זה לא פשוט כלל, אבל הוא ידע שהוא יחיה בתקווה שיום אחד הוא שוב יפגוש את ליליאן, והיום הזה יהיה רחוק כל כך שיפסיקו לחפש אותה, ואז דרכיהם לא ייפרדו לעולמי עד, וליום הזה.. הוא יחכה.
אנדו יצא מהבית לכיוון בית הספר כשכל הדרך מחשבותיו נתונות ליום האתמול ולכל מה שהתגלה לו, הוא נשבע למנהל בשבועה חמורה ביותר שהוא לא יספר לאף אחד, בסופו של דבר המנהל סמך עליו וסיפר לו יותר מכולם, אפילו ריו וקטלין לא יודעות את מה שהוא יודע.. והוא צריך לשתוק, זה כל כך תסכל אותו שהוא בעט באבן קטנה שעפה ישירות לנעליים לבנות גבוהות שעמדו בדרכו.
אנדו הרים את ראשו באיטיות לעבר האדם שהנעליים שייכות לרגליו, אדון נאה בעל עיניים כחולות חודרות ושיער בלונדיני שהתעופף ברוח הקרירה של הבוקר התבונן בו, אנדו בחן אותו בעיון לבושו לא היה רגיל לאנשי הכפר שהיו לבושים בפשטות בחולצת איכרים בצבע תכלת בהיר ומכנסיים שחורות ודהויות מעבודת אדמה ומשנים, האדון שמולו לבש מכנסיים חומות וחולצה לבנה רחבה, בחגורתו השחורה הייתה חרב לוחמים שכמותה אנדו לא ראה מעולם, הסמל בניצב החרב הזכיר לו משהו, הזיכרון המשיך לדגדג בקצה מוחו עד שכמעט עלה לגמרי אך האדם הפר את הדממה ולצערו של אנדו הזיכרון ברח ממנו.
"בוקר טוב לך.." דיבר הגבר אל אנדו בקול בוטח וסמכותי.
"בוקר" החזיר אנדו בחוסר חשק מוחלט והמשיך ללכת לדרכו במחשבה שה-'בוקר טוב' של הגבר היה מחווה בעלמא ותו לא.
הגבר הניח יד בוטחת על כתפו של אנדו ברגע שההוא עבר לידו, אנדו סובב את ראשו לעברו בשאלה.
"אתה אולי יודע איך אני מגיע לביתו של אדרן?" שאל בפשטות, אנדו לא ידע ממתי יש לאדרן קרובי משפחה, הוא הכיר אותו מהיום שנולד ואף אחד אף פעם לא בא לבקר אותו.
"אני לא יודע" ניסה להתחמק אנדו מכיוון שהתשובה על כך הייתה מסובכת מכפי שנדמה לאותו אדון נכבד.
"חבל" הפטיר האדון אחרי גבו של אנדו המתרחק "כל כך רציתי.. ליליאן תשמח.." אנדו סובב את ראשו ברגע ששמע את שמה של ליליאן.
"את ליליאן אתה מכיר?" שאל האדון בשמחה, אנדו לא ידע מה לענות גם על השאלה הזאת אבל הוא כבר לא יכול היה לשקר אחרי התגובה הקיצונית שהגיב לאחר ששמע את שמה של ליליאן.
הוא הנהן בראשו באיטיות לאות אישור.
"יופי" חייך האדון בשמחה "איפה הם גרים?" חזר על שאלתו בצורה שונה.
"הם עזבו את הכפר" לחש אנדו מחשש שעוד מישהו ישמע חוץ מהאדון הזה, הוא לא רצה להיות זה שיפיץ את השמועה שהם כבר לא נמצאים.
האדון גירד בראשו כחושב כמה שניות ולאחר מכן הודה לאנדו מקרב לב, נפרד ממנו והלך לדרכו.
"מוזר" לחש אנדו לעצמו, מסמן לעצמו נקודה אדומה בראש על האדון הזה למקרה שייפגש עמו שוב, והמשיך בדרכו לבית הספר.

ליליאן פקחה את עיניה בכאב, השמש החמימה הכאיבה לעיניה שהיו סגורות והכריחה אותם להיפתח.
"אני שמחה שקמת" ארין ישבה על אבן מול ליליאן שהייתה שרועה על מצע של עלים יבשים ששימש להם כמיטה בליל החורף, שתיהן היו רטובות עד כלות נשמתם "אפשר להמשיך ללכת" המשיכה ארין לתכנן את יומם.
"צריך גם לייבש את הבגדים, לחפש משהו לאכו…" ארין עוד לא הספיקה לסיים את המשפט כשליליאן פרצה בבכי קורע לב, עם דברים כאלו ארין לא ידעה להתמודד.
"אל תבכי" ניסתה ארין את מזלה והניחה יד מנחמת בזהירות רבה על כתפה של ליליאן אך זאת המשיכה לבכות, ארין התרחקה קצת מהמקום מחפשת מקור מים קרוב ונותנת לליליאן קצת מרחב מחיה, לדעתה ליליאן תפסיק לבכות בשלב כלשהו שלא יציקו לה בו.
ארין הסתובבה כמה דקות באזור כשנהר קטנטן התגלה לה, בשמחה רבה היא רצה אליו, הרבה זמן שהן לא שתו, מאתמול בלילה.
היא התכופפה ולקחה קצת מים בכפות ידיה, היא שתתה מהם ועיניה אורו, רק אז היא שמה לב כמה צמאה היא הייתה, המים הרוו את נפשה.
היא שתתה עוד קצת והחליטה לקרוא לליליאן שתשתה, אולי היא כבר נרגעה מהבכי, חשבה לעצמה.
צרחה חדה נשמעה מהדהדת ברחבי היער, ארין הזדקפה במקומה ברעד, היא עמדה כך עד הצעקה השנייה שלא באה הרבה יותר מאוחר, זה הספיק לה היא רצה במהירות לכיוון ליליאן צורחת בשמה בקול.
ארין הגיעה למקום שבו היא השאירה את ליליאן במהירות הוא לא היה כל כך רחוק מהנהר, ועדיין ליליאן לא הייתה שם.
"ליליאן" צרחה ארין בכל כוחותיה מאמצת את מיתרי קולה באופן מיוחד ביותר.
"אני פה" שמעה את קולה של ליליאן מעבר לשיחים בצד הימני, היא רצה לשם במהירות מסיטה את הצמחים שנתקעו בדרכה.
ארין ראתה את ליליאן רוכנת לרצפה ומתבוננת במשהו "את בסדר?" שאלה מתנשפת בכבדות מתקרבת אליה.
"כן" ענתה ליליאן בלי להרים את קולה מדי, ובלי לזוז.
ארין התקרבה עוד קצת לעברה נער שעורו חיוור בצורה לא רגילה שכב על הרצפה בעיניים עצומות, כששיערו הלבן והמוזר מלוכלך בכתמי בוץ ענקיים, בגדיו היום מוזרים, הוא לבש מכנס שחור ועליו גלימה לבנה ארוכה שהגיעה עד ברכיו.
"הוא מת?" שאלה ארין מתכופפת לצידה של ליליאן בדאגה.
ליליאן הנידה את ראשה לשלילה והצביעה על משהו באיטיות עדיין משתדלת לא לזוז יותר מדי, ארין סובבה את ראשה וקפאה על מקומה, עכשיו היא הבינה למה ליליאן לא זזה, היא התבוננה בנער בחזרה, שני חורים קטנים ומדממים בידו הימנית הבהירו לה את כל העניין כולו.
נחש ענקי עמד מולם מתבונן על ארין בתזוזתה שהפכה להיות איטית מרגע לרגע עד שפסקה לגמרי עם עיניו השחורות והאכזריות.