ליליאן | פרק 5 – נוסעים לדסיאל

ליליאן ישבה ליד ארין, זה היה ממש אירוני בשבילה, ביום שהוריה מתו והיא צריכה לעזוב את אלסדו לשבת עם הילדה שאוהבת את הבחור שאוהב אותה, ושללא ספק לא סובלת אותה.
אבל היא הייתה חייבת לגלות מה קורה סביבה הכל התבלבל לה כל כך שהיא כבר בקושי מאמינה לעצמה, איך שהוא המכתב של אבא שלה והמוות של ההורים שלה בידי הגמד הירוק לקחו לה את כל התמימות והאמון שהיא נתנה באנשים.
"אני מקשיבה לך" אמרה ליליאן בקול לאחר ששתיקה ארוכה באה מצד ארין.
"אני רק מזהירה אותך" איימה עליה ארין "אני לא רוצה שאף אחד ידע שאני נוסעת איתך לדסיאל!"
ליליאן הנידה את ראשה להבנה, ברור שהיא לא תספר, הרי במילא אין למה למי.
"טוב.." לקחה ארין נשימה ארוכה נוספת.
"אני שמעתי את המנהל אומר לאנדו שהוא יביא לו משהו כדי שיגן עליו" ליליאן גלגלה את עיניה בחוסר אימון
"אני כבר יודעת את זה" אמרה לה בציניות.
"תני לי לסיים!" פקדה עליה ארין בעצבנות, וסובבה את ראשה לצדדים כדי לבדוק שאף אחד לא שומע אותה.
ליליאן שתקה בחוסר נוחות וחיכתה למוצא פיה של ארין.
"אני יכולה להמשיך ללא הפרעות?" שאלה ארין.
ליליאן שתקה, וארין פירשה את זה כחיוב.
"לא ראיתי מה הוא נתן לו אבל שמעתי את המשך השיחה, כי אנדו לא היה מוכן שתעזבי, אני עד עכשיו לא מבינה למה, אבל זה לא משנה עכשיו.. המנהל הסביר לו שאם את תישארי פה הכפר כולו יחרב, הבנתי מהשיחה שהוא גם הראה לו הוכחה, אבל לא ראיתי" סיימה ארין את הסיפור.
"איך שמעת את הסיפור?" שאלה ליליאן בחשדנות, ארין הרימה גבות ומלמלה משהו על זה שהיא הולכת לסדר לעצמה כמה דברים לפני הנסיעה, ומיהרה להסתלק מהמקום.
ליליאן ישבה בספסל הקטן של חצר בית הספר הריקה מילדים שנמצאים עכשיו בארמון המלכותי ונהנים מהיופי וההוד, תוהה למה גם היא לא יכולה להיות כמו כולם בארמון, למה היא לא יכולה לחזור אחורה לשנה שעברה ולדעת שתרזה ואדרן מחכים לה בבית, ושהם האבא והאימא שלה?
השאלה הזאת חזרה על עצמה בראשה של ליליאן שוב ושוב, למה?

הדרך ליציאה מן הכפר הייתה ארוכה כמו נצח, בעיקר שהיא עברה בשתיקה על שני ההולכים היחידים בה, לא היו הרבה דרכים לצאת מהכפר מלבד עגלות שהיו יוצאות פעם בחודשיים והקרונות הלבנים, לאף אחד לא היה מה לחפש מחוץ לכפר מלבד סוחרים, ולכן הם הקרונות היו רק בשימושם, ובשימוש עוד כמה סוגים לא נודעים של בני אדם, אבל על זה אף אחד לא דיבר בקול.
הסוחרים שלטו ברכבות כלפי חוץ ויכלו לעלות עליהם חופשי על ידי תו מיוחד על החולצה שייצג אותם בתור סוחרים, שאר סוגי האנשים שלטו על הרכבות כלפי פנים, ולהם היו את השיטות שלהם שלא היו מובנות לאף אחד, כמו שהם עצמם לא היו מובנים.
כמה שהדרך הייתה קשה לליליאן הפרידה הייתה יותר, ריו לא הפסיקה לבכות ולהסביר לליליאן שסירבה לדבר איתה שזה לטובתה.
קטלין הורידה דמעה או שתיים אבל היא בעיקר התעצבנה וכעסה, אד השכן שלה בכלל לא יודע שהיא עוזבת, את ליליאן עניינה מאד התגובה שלו, הוא חבר ילדות שלה.
ואנדו שתק, ממש כמו עכשיו.
אז בסופו של דבר ארין הקשיבה רק לשיחה של אנדו, חשבה לעצמה ליליאן באנחה, היא כבר חשבה שהיא תשמע יותר פרטים על עצמה או על המקרים האחרונים, האכזבה הייתה קשה והיא החליטה להוציא אותה על חבריה שלא מוכנים לספר לה כלום.
מרחוק הם ראו את תחנת העגלות, עגלה בודדה חיכתה לליליאן, זאת העגלה היחידה שיוצאת מהכפר בחודשיים האלה, ליליאן תהתה איך יכול להיות שהעגלה יוצאת בדיוק בתאריך שהיא צריכה לעזוב, אבל היא לא נתנה למחשבות שלה לצוף על דבר מוזר ופעוט כזה כשדברים יותר מוזרים וגדולים קורים סביבה.
ליליאן הגיעה לעגלה ועלתה עליה בכבדות מתעלמת מברכת השלום שהחזיר לה העגלון האדיב.
"היא לא מרגישה טוב" הסביר אנדו שעלה אחוריה.
"מה שמכם?" שאל העגלון עדיין בחיוך רחב.
"אני לא נוסע אדון נכבד, רק היא, קוראים לה אמנדה" ליליאן סובבה את ראשה בחדות לעבר אנדו בזמן שהעגלון בדק ברשימת הנוסעים שלו.
"נסיעה נעימה" חייך וחזר לשבת במקומו לחכות לנוסעים האחרים שיעלו.
"אמנדה?" לחשה ליליאן בשקט.
"זאת הייתה החלטה של הרגע האחרון לשנות לך את השם למקרה שמי שמחפש אותך כבר יודע אותו, תשמרי על הזהות החדשה" אנדו היסס אם לומר עוד משהו ולבסוף התחרט.
"שתהיה לך נסיעה טובה" אמר בקרירות, וירד מהעגלה.
ליליאן הרגישה כל כך חנוקה עם הדמעות שעמדו להציף אותה, היא לא ציפתה להתנהגות כזאת מאנדו שלה.
שלה?
היא ירדה במהירות מהעגלה משאירה את התיק שלה על הכיסא "אנדו" קראה אחריו בזמן שהוא כבר התקדם בחזרה לכניסה של הכפר.
הוא הסתובב והתקרב אליה כאשר היא רצה אליו במהירות מפילה את כל כובד גופה על רגליה הדקות והחלושות.
היא הגיעה אליו מתנשמת, חושבת מה היא אמורה לעשות עכשיו.
"כן?" הוא שאל בקרירות שיכלה להרוג פיל.
ליליאן הפילה את עצמה עליו בכוח, וחיבקה אותו כמו שהיא לא חיבקה אף אחד מעולם היא בכתה לתוך חולצת בית הספר שלו, מתייפחת בכבדות.
אנדו ההמום תפס את ליליאן בחוזקה ובכה איתה יחד "אני אתגעגע" לחש.
"אני אוהבת אותך" החזירה לו ליליאן תשובה על המכתב היתום שנשאר בביתה, יתום בדיוק כמוה, מבחינתה אדרן ותרזה הם ההורים שלה.
לאנדו היה כל כך חבל שהתשובה צריכה לבוא מנסיבות כאלה שהוא רק נשק קלות על לחייה והתנצל שהוא חייב ללכת, הוא ברח מהר כדי לספוג את הראש שלו בכרית הרכה של חדרו, ולשכוח שהעולם הזה קיים בכלל.
ליליאן נותרה עומדת על מקומה.
"פסס" שמעה ליליאן מבין השיחים, היא התבוננה על השיח שהיה לידה, שני עיניים הביטו בה מתוך השיח.
ליליאן התרחקה מהשיח במהירות ובפחד, כבר היא אפשר לדעת מה מתחבא מאחוריי שיח תמים "בואי הנה!" צרחה ארין, רק בצרחה ליליאן זיהתה את קולה, היא כבר שכחה שהיא צריכה לקחת את ארין.
ליליאן התקרבה לשיח מסתכלת על ארין המכווצת מאחוריו בחשאי.
"אני אוהבת אותך" חיקתה ארין בלגלוג את קולה של ליליאן.
"איך נכניס אותך לעגלה?" שאלה ליליאן מנסה להעביר נושא, ארין קמה מהשיח, היא כלל לא הייתה דומה לעצמה היא הייתה נראית כמו גברת בת שלושים.
"מה עשית לעצמך?" שאלה ליליאן בהפתעה.
ארין חייכה חיוך קטן "קוראים לי אלכסנדרה, הדוכסית שאמורה לנסוע בעגלה.." חיפשה ארין משהו בראשה וכאשר ראתה את העגלה הצביעה ואמרה "הזאת!"
ליליאן פלטה צחוק קטן, וכך גם ארין, שניהם עלו על העגלה שכבר הספיקה להתמלאות בכל נוסעיה.
העגלה יצאה במהירות לדרכה, ליליאן תהתה אם אי פעם היא תחזור לאלסדו, דמעה סוררת אחרונה שנשארה בשק הדמעות של עיניה מיהרה לצאת ולהימחות.
זאת האחרונה! הבטיחה ליליאן לעצמה.

הגשם החזק שירד בדרכים שבין הכפרים לא הפריע לנוסעי העגלה לנמנם קצרות, אומנם שינה מעמיקה בלתי אפשרי לתפוס בדרכים כמו אלה, אבל תנומה קלה הייתה בהחלט ממנת חלקם.
העגלה נעצרה בפתאומיות כשהסוסים משמעים את קול צהלתם האדיר שהעיר את כל נוסעים העגלה.
ליליאן פקחה עיניים טרוטות מיומיים ללא שינה טובה באיטיות רבה והתפלאה לראות את ארין הדוכסית עומדת כבר בפתח העגלה.
היא קמה באיטיות לוקחת איתה את תיקה הפעוט וירדה מהעגלה "מה קרה?" שאלה את ארין כאשר פיהוק רחב ממלא את פיה.
ענן שחור התעבה סביבם בשמיים.
האזור לא מצא חן בעיניה של ליליאן, היא התבוננה סביבה וראתה רק עצים מצד ימין ושמאל, השביל היה צר והוביל לאן שהוא, אבל בחושך ובגשם אי אפשר היה לראות כלום.
"זה לא כמו הענן שהיה בבית הספר?" שאל ארין בדאגה, ליליאן הנידה את ראשה לחיוב והסתכלה עליו יותר טוב.
אם היא לא טועה זה הענן שהופיעה מתחת האישה שצרחה על המנהל בבית הספר, לאחר מכן הוא קרה לה עד עכשיו ליליאן לא הבינה איך זה קשור אליה, אבל ארין לא נתנה לה זמן לשקוע במחשבות בזמן כזה.
"אנחנו הולכות מכאן" צרחה ארין, תפסה בידה של ליליאן וגררה אותה בריצה מהירה לעבר היער העבות שהיה משמאלם.